טאופו, טונגארירו והצניחה הראשונה שלי

כן, למי שלא מאמין אתמול צנחתי מגובה 12,000 רגל! בימים האחרונים רונן מתכנן את ההליכה בטונגארירו קרוסניג שזהו הטרק החד יומי היפה ביותר בניו זילנד, באורך 19 ק"מ הכולל טיפוס לגובה 2,000 מטר. מכיוון שאת הטרק אני לא אעשה, (התירוץ הפורמאלי שאין לנו עם מי להשאיר את הבנות למשך יום שלם, התירוץ הלא פורמאלי שאני לא ממש חובבת טרקים ארוכים ובטח שלא בעלייה) אז החלטתי שאם אני לא מטפסת, לפחות אני אשקיף מלמעלה על כל האזור, ומכיוון שטיסה מעל האזור מאוד יקרה הלכתי על צניחה. ואכן הגענו לטאופו שהיא בירת הצניחה של ניו זילנד, אפשר להבין למה, טאופו מלמעלה מ ד ה י מ ה.
ביום שבת נסענו מרוטורואה לכיוון טאופו, בדרך עצרנו באתר מדהים עם פעילות תרמית בשם וואיוטאפו בילינו בו ארבע שעות. התחלנו את המסלול בצפייה על הגייזר המפורסם ליידי נוקס שמתפרץ כל יום ב- 10:15, הסוד להתפרצות המדויקת כל יום באותה שעה הוא: סבון! מסתבר שבקרקעית יש מים רותחים ומעליהם מים קרים ברגע שזורקים סבון לגייזר הוא מחלחל למים הקרים והמים הרותחים מתפרצים החוצה במשך כשעה. אחר כך ראינו את בריכות הבוץ המבעבעות, ומשם הלכנו למסלול מדהים שבכל כמה דקות רואים בו פעילות תרמית שונה, אגמים, מפלים, יער, גייזר, מכתשים קטנים ואפילו בריכת שמפניה מדהימה שקיבלה את שמה כי על המים רואים בועות קטנות כמו בשמפניה. אחרי שחשבנו שראינו הכל, התחנה האחרונה בסיור השאירה אותנו עם פה פעור, ראינו אגם בצבע ירוק מדהים משהו שדומה לצבע של מרקר ירוק, פשוט צבע לא מציאותי.
המשכנו לנסוע לכיוון טאופו, קצת לפני שהגענו לטאופו פנינו למפל הוקה, הנמצא בנהר וואיקאטו, לנהר יש צבע ירוק עז, אנחנו פשוט עמדנו והסתכלנו על הצבעים שבנהר וניסינו להבין איך לעזאזל יש למים צבע מרהיב כזה. הנהר כלוא בתוך רווח צר בסלע, ונופל מגובה עשרה מטרים, מה שגורם לזרם אדיר. משם המשכנו לפארק קרוונים בטאופו לחניית לילה.
ביום ראשון הלכנו למקום הנקרא "מכתשי הירח", קראנו המלצה באינטרנט על המקום אז הלכנו, אכן יש במקום מכתשים מעלי אדים עם פעילות תרמית, אבל היה מאכזב משהו, למרות זאת רונן צילם כמה עשרות תמונות במקום. משם נסענו למרכז לפעילות געשית, הבנות הפעילו שוב ושוב את המתקן המדמה רעידות אדמה, יצרו טורנדו, ראינו הדמיה של גייזר וצפינו בסרטים על ההתפרצות הגעשית שהייתה באזור בשנת 1995.
אחר הצהריים הלכנו לפארק בטאופו שבו זורם גם נהר וואיקאטו, הגענו לנקודה שבה יש מפלים זורמים עם מים רותחים הנשפכים לתוך הנהר המקפיא, כך שעומדים במים וחלק מהגוף נמצא בקור מקפיא וחלק במים חמים מאוד. הבנות ורונן הסתערו על הבריכות החמות, אני הסתפקתי בטבילת רגליים במים החמים.
ביום שני קמנו, השמיים היו כחולים אז נסענו למרכז צניחה, מילאתי טפסים, ראיתי סרט המסביר מה הולך לקרות במהלך הצניחה. התלבשתי בסרבל, חגרו אותי בכל מיני חגורות, התאימו לי כובע ונשלחתי לבחור כפפות. המדריך החייכן שלי, כריס הגיע והציג את עצמו, בשלב זה אני מניחה שהתרגשתי, אני לא ממש זוכרת אבל הבנות טוענות שלא ראו אותי אף פעם ככה, הצטלמנו ועלינו למטוס.
השנייה הראשונה לפני הקפיצה קצת מלחיצה, וברגע שקפצנו צרחתי כל כך חזק המדריך צחק. הנפילה כל כך מהירה שבכלל אי אפשר לפחד, פשוט הסתכלתי למטה והדבר היחידי שהטריד אותי שהנעליים שלי לא ייפלו (אלו נעלי ההליכה שלי שאני ממש אוהבת). ברגע שנפתח המצנח פתאום הנפילה נעצרת ורואים את כל הנוף המדהים, הכל מתנהל בהילוך איטי. ניסיתי לגמוע כל הר, גבעה, אגם ושביל שראיתי מלמעלה ורק הצטערתי שאין לי מצלמה להראות לרונן ולבנות את מה שעיני ראו.
קיבלנו את התמונות של הצניחה שלי ונסענו לראות שלג. נסענו להר רואפהו שמרחוק לא הפסיק לקרוץ לרונן (שצילם אותו שבע מאות פעם), עלינו לאתר הסקי שכרגע שומם לחלוטין בגלל הקיץ שקרב ובא. למרות זאת עדיין יש מעט שלג, הבנות רצו על שלג והעיפו כדורי שלג אחת על השניה. אחר כך עברנו דרך הפארק הלאומי טונגארירו ועשינו טרק קצר לראות מפל שופע מים בשם טפאי ומשם המשכנו לפארק הקרוונים.
היום רונן השכים קום לטרק, אני והבנות ביום חופש מטיולים, פתחנו ספרים והבנות ישבו ללמוד קצת ובעיקר לשחק.
יאללה ביי
ספי
************************************
בפארק הלאומי טונגארירו ישנם מגוון מסלולים החל ממספר שעות ועד לשלושה ארבעה ימים. המסלול המדובר ביותר שבכל מקום באזור הפארק מפמפמים אותו ומשווקים אותו הוא הטונגארירו קרוסינג. המסלול באורך 19 ק"מ ואם מגיעים עד לפסגה (אופציה) אורכו 22 ק"מ, נחשב למסלול החד יומי היפה ביותר בניו זילנד ובין עשרת מסלולי היום היפים בעולם. אם כבר הגענו לכאן לא נעשה אותו? ברור שכן (לפחות לחלק מאיתנו).
התכוננתי לטרק, בילינו בחנויות שמוכרות ציוד לטרקים, למדתי לחבב את החנויות האלה יש בהן כל מה שצריך ולא צריך על מנת שתצלח את הטרק בשלום. קנינו כפפות, כובע צמר ועוד דברים שנועדו לדאוג שלא יהיה קר שם למעלה בהרים. השתמשתי רק בחלק מהציוד מאחר ויצאתי לטרק ביום שטוף שמש ואת חלקו אפילו עשיתי בחולצה קצרה.
היום הגדול הגיע, התעוררתי מוקדם, הסעה אספה אותי לתחילת הטרק, בדרך הנהג סיפר לנו כמה עובדות על העיירה שממנה יצאנו אוהאקונה, כנראה שהרגיש שהוא חייב להצדיק את המחיר שהוא גבה. אז הנה כמה עובדות: העיירה הקטנה מספקת כ-95 אחוזים מכלל הגזר בניו זילנד, העיירה היא יעד הסקי הפופולרי ביותר בניו זילנד ועוד ועוד, עובדות קצת מעייפות על הבוקר. לאחרי ארבעים דקות הגענו לתחילת הטרק.
המסלול התגלה כמסלול מגוון בנופים ולא כל כך קל. המסלול מתחיל בהליכה קצרה במישור עד שמגיעים לתחילת העלייה להר, העלייה תחילה מתונה אבל הולכת ונעשית תלולה. הטיפוס נמשך כשעתיים כשלאורכו נשקפים נופים מרהיבים של הרי נגאורוהואה ורואפהו המושלגים שכיכבו בשר הטבעות (נגאורוהואה הוא מאונט דום), מפלים ונחלים צלולים. לאחר כשעתיים מגיעים לנקודה שנקראת רד קרייטר משם יש אפשרות לפנות שמאלה לפסגה של ההר (סטייה של כשלושה ק"מ מהמסלול או להמשיך במסלול המקורי) בנקודה זו רואים הרבה מטיילים מחזיקים במפה ומגרדים בראש, כדאי? או לא כדאי? אני החלטתי לאחר גירודים רבים לעלות עד לפסגה (הגעתי עד לכאן לא נעלה? ברור שכן) הטיפוס כלל הליכה בשלג והיה שווה כל רגע, בסופו רואים נוף פנורמי מרהיב ביופיו.
לאחר החזרה למסלול המקורי ממשיכים לטפס עוד מספר דקות ובסוף העלייה מתגלים שלושה אגמים בצבע ירוק יפהפה שנקראים "אמרלד לייקס". בהמשך מגיעים לאגם בשם בלו לייק אגם כחול המוקף בשלג. לאורך כל המסלול יש תצפית על הרים מושלגים ובחלק מהמסלול גם הולכים בשלג אין ספק שהאביב הוא זמן מצוין ללכת במסלול זה מאחר והשלג עדיין קיים אך לא במידה שתשבש את ההליכה.
לאחר הירידה לאגמים ממשיכים במישור, הכולל ברובו הליכה בשלג ובסופו מתחילה הירידה, ירידה תלולה וארוכה שמסרבת להסתיים. בסוף הירידה נכנסים להליכה של כשעה ביער שלאורכו זורם נחל ומפלים מסתתרים בין העצים. בסוף ההליכה ביער זהו, נגמר.
אין ספק זהו מסלול מגוון בנופים ומרשים ביופיו (יש תמונות והרבה כהרגלנו).
רונן