ולקינוח תאילנד...

הגענו לגן עדן... אין כמו תאילנד לסיים את הטיול. את השבוע האחרון בילינו בקאו לאק בהמלצתה של משפחת זיו (80 ק"מ צפונית לפוקט), יש פה יותר בלונדינים מתאילנדים, נופשים פה בעיקר דנים, נורווגים, שוודים, גרמנים ומשפחה ישראלית אחת – אנחנו. מסתבר שיש עוד מקום אחד בתאילנד שלא שמעו על מבקרים ישראלים... ואחרי כמה ימים בצ'אנג מאי זה בהחלט מפליא.
הגענו מהונג קונג ישירות לצ'אנג מאי, צ'אנג מאי נראית כמו שוק אחד גדול, הרבה אין מה לראות. למזלנו הספקנו לשוק הערב של יום שבת, שוק יפה ונעים וכל כך שונה משוק הלילה שמתקיים כל יום ונועד לתיירים בלבד ובעיקר יקר. למחרת לקחנו טיול ג'יפים של שלושה ימים לצפון עם כל האטרקציות המוכרות: מופע פילים, רכיבה על פילים, מופע נחשים, רכיבה על שוורים, האכלת קופים, חוות סחלבים, רפטינג, טרק קצר למפל, משולש הזהב, מעיינות חמים, שבט ארוכות הצוואר והרבה הרבה שווקים. אבל לדבר אחד לא היינו מוכנים לכל כך הרבה ישראלים!
במקרה ובלי לדעת מראש נרשמנו לטיולי טאנה, בדיעבד הבנו שהגענו לחברה שמוציאה טיולים לישראלים בלבד ובכל שלושת ימי הטיול שמעתי את השיר "אל המעיין" יותר פעמים מאשר שמעתי אותו כל חיי. כמעט לכל מקום שהגענו שרו לנו את "אל המעיין" מעניין למה הם נתקעו דווקא בשיר הזה... הבנות היו מאושרות, סופסופ כולם דיברו עברית ומכיוון שהן היו הילדות היחידות, פינקו אותן בגלידות ובמתנות.
אחרי הטיול נשארנו עוד יום אחד בצ'אנג מאי (כדי להספיק עוד מסאג'ים, כביסות וכמובן קניות) ומשם טסנו לפוקט, ומיד אחרי הטיסה לקחנו מונית לקאו לאק. לא עברו כמה שעות ורונן כבר דאג לרשום אותנו לטיול לאיי סימילאן. את הבנות לא עניין כלום חוץ מהבריכה, המסאג'ים והמסעדה האיטלקית המצוינת שיש ליד המלון, עם הפסטה הכי טעימה בעולם. מצחיק ששירי לא מצאה מה לאכול באוסטרליה וניו זילנד ודווקא בתאילנד היא השביעה את רעבונה התמידי לפסטה ופיצה. אם זה היה תלוי בה היא הייתה אורזת במזוודה יחד איתנו את השף האיטלקי של המסעדה ומטיסה אותו לישראל.
ביום שישי בערב חגגנו במסיבה של המלון את כריסמס בפעם הראשונה בחיינו, יחד עם כל הסקנדינבים ששהו במלון. אכלנו ארוחה תאילנדית כלומר רק רונן אכל, הבנות ואני הסתפקנו באורז לבן... מה לעשות אני לא ממש אוהבת אוכל תאילנדי ולבנות זה קצת יותר מידי מעורבב. ראינו הופעות של ריקודים תאילנדים עם בנות בגילאים שונים. בשלב הזה, לנו זה הספיק, פרשנו לישון ובמלון עוד המשיכה החגיגה.
ביום ראשון השכמנו קום ושטנו לאיי סימילאן המדהימים, אחרי שעתיים של שייט בסירת מנוע לא גדולה עצרנו והמדריך אמר "ברוכים הבאים לגן עדן" ואכן הוא צדק. איי סימילאן מוקפים במים צלולים בצבע טורקיז משגע ומלאים בדגים צבעוניים, צבי ים, אלמוגים ומה לא? ירדנו אל החוף כדי לשחות במים הצלולים, פשוט מדהים להיות חלק מהטורקיז הזה. הבנות שחו עם צב ים ענק, רונן ראה תמנון, אין לי מילים מספיק מילים לתאר את המקום הזה, אולי התמונות יצליחו להמחיש יותר איך נראים האיים הללו.
למחרת הגיעה היום הגדול: יום הולדת 11 של הנסיכות! הבנות התעוררו לחדר מלא בבלונים, פתחו מתנות שקנו אחת לשנייה, מתנות שאנחנו הספקנו לקנות להם בצ'אנג מאי ואכלו שוקולד "היי" שקניתי בסתר באוסטרליה שרובו נמעך בגלל כל הטיסות (אבל מה זה משנה שוקולד זה שוקולד). בילינו את היום בבריכה, במסעדה האיטלקית (כי חייבים), השארנו את רונן במלון והלכנו לעשות פדיקור, מניקור, מסאג' והרבה הרבה קניות. הבנות סיכמו שזהו היום הולדת הכיפי ביותר שהיה להן.
זהו, פה מסתיים המסע והבלוג. יצאנו מהארץ ברביעי ביולי 2010 ואנחנו חוזרים היום בשלושים בדצמבר 2010, הטיול היה מדהים ובהחלט מעבר לכל מה שציפיתי, ראינו כל כך הרבה מקומות ונופים, הכרנו כל כך הרבה אנשים, עשינו כל כך הרבה פעילויות ובעיקר בילינו כמשפחה באנטינסיביות שלא חווינו מעולם (להיות 24 שעות במשך חצי שנה יחד זה אתגר לא קטן בכלל). עם זאת כולנו מתגעגעים מאוד הביתה למשפחה, לחברים ולשיגרה, במיוחד הבנות.
נתראה בקרוב ...