ולקינוח תאילנד...

הגענו לגן עדן... אין כמו תאילנד לסיים את הטיול. את השבוע האחרון בילינו בקאו לאק בהמלצתה של משפחת זיו (80 ק"מ צפונית לפוקט), יש פה יותר בלונדינים מתאילנדים, נופשים פה בעיקר דנים, נורווגים, שוודים, גרמנים ומשפחה ישראלית אחת – אנחנו. מסתבר שיש עוד מקום אחד בתאילנד שלא שמעו על מבקרים ישראלים... ואחרי כמה ימים בצ'אנג מאי זה בהחלט מפליא.
הגענו מהונג קונג ישירות לצ'אנג מאי, צ'אנג מאי נראית כמו שוק אחד גדול, הרבה אין מה לראות. למזלנו הספקנו לשוק הערב של יום שבת, שוק יפה ונעים וכל כך שונה משוק הלילה שמתקיים כל יום ונועד לתיירים בלבד ובעיקר יקר. למחרת לקחנו טיול ג'יפים של שלושה ימים לצפון עם כל האטרקציות המוכרות: מופע פילים, רכיבה על פילים, מופע נחשים, רכיבה על שוורים, האכלת קופים, חוות סחלבים, רפטינג, טרק קצר למפל, משולש הזהב, מעיינות חמים, שבט ארוכות הצוואר והרבה הרבה שווקים. אבל לדבר אחד לא היינו מוכנים לכל כך הרבה ישראלים!
במקרה ובלי לדעת מראש נרשמנו לטיולי טאנה, בדיעבד הבנו שהגענו לחברה שמוציאה טיולים לישראלים בלבד ובכל שלושת ימי הטיול שמעתי את השיר "אל המעיין" יותר פעמים מאשר שמעתי אותו כל חיי. כמעט לכל מקום שהגענו שרו לנו את "אל המעיין" מעניין למה הם נתקעו דווקא בשיר הזה... הבנות היו מאושרות, סופסופ כולם דיברו עברית ומכיוון שהן היו הילדות היחידות, פינקו אותן בגלידות ובמתנות.
אחרי הטיול נשארנו עוד יום אחד בצ'אנג מאי (כדי להספיק עוד מסאג'ים, כביסות וכמובן קניות) ומשם טסנו לפוקט, ומיד אחרי הטיסה לקחנו מונית לקאו לאק. לא עברו כמה שעות ורונן כבר דאג לרשום אותנו לטיול לאיי סימילאן. את הבנות לא עניין כלום חוץ מהבריכה, המסאג'ים והמסעדה האיטלקית המצוינת שיש ליד המלון, עם הפסטה הכי טעימה בעולם. מצחיק ששירי לא מצאה מה לאכול באוסטרליה וניו זילנד ודווקא בתאילנד היא השביעה את רעבונה התמידי לפסטה ופיצה. אם זה היה תלוי בה היא הייתה אורזת במזוודה יחד איתנו את השף האיטלקי של המסעדה ומטיסה אותו לישראל.
ביום שישי בערב חגגנו במסיבה של המלון את כריסמס בפעם הראשונה בחיינו, יחד עם כל הסקנדינבים ששהו במלון. אכלנו ארוחה תאילנדית כלומר רק רונן אכל, הבנות ואני הסתפקנו באורז לבן... מה לעשות אני לא ממש אוהבת אוכל תאילנדי ולבנות זה קצת יותר מידי מעורבב. ראינו הופעות של ריקודים תאילנדים עם בנות בגילאים שונים. בשלב הזה, לנו זה הספיק, פרשנו לישון ובמלון עוד המשיכה החגיגה.
ביום ראשון השכמנו קום ושטנו לאיי סימילאן המדהימים, אחרי שעתיים של שייט בסירת מנוע לא גדולה עצרנו והמדריך אמר "ברוכים הבאים לגן עדן" ואכן הוא צדק. איי סימילאן מוקפים במים צלולים בצבע טורקיז משגע ומלאים בדגים צבעוניים, צבי ים, אלמוגים ומה לא? ירדנו אל החוף כדי לשחות במים הצלולים, פשוט מדהים להיות חלק מהטורקיז הזה. הבנות שחו עם צב ים ענק, רונן ראה תמנון, אין לי מילים מספיק מילים לתאר את המקום הזה, אולי התמונות יצליחו להמחיש יותר איך נראים האיים הללו.
למחרת הגיעה היום הגדול: יום הולדת 11 של הנסיכות! הבנות התעוררו לחדר מלא בבלונים, פתחו מתנות שקנו אחת לשנייה, מתנות שאנחנו הספקנו לקנות להם בצ'אנג מאי ואכלו שוקולד "היי" שקניתי בסתר באוסטרליה שרובו נמעך בגלל כל הטיסות (אבל מה זה משנה שוקולד זה שוקולד). בילינו את היום בבריכה, במסעדה האיטלקית (כי חייבים), השארנו את רונן במלון והלכנו לעשות פדיקור, מניקור, מסאג' והרבה הרבה קניות. הבנות סיכמו שזהו היום הולדת הכיפי ביותר שהיה להן.
זהו, פה מסתיים המסע והבלוג. יצאנו מהארץ ברביעי ביולי 2010 ואנחנו חוזרים היום בשלושים בדצמבר 2010, הטיול היה מדהים ובהחלט מעבר לכל מה שציפיתי, ראינו כל כך הרבה מקומות ונופים, הכרנו כל כך הרבה אנשים, עשינו כל כך הרבה פעילויות ובעיקר בילינו כמשפחה באנטינסיביות שלא חווינו מעולם (להיות 24 שעות במשך חצי שנה יחד זה אתגר לא קטן בכלל). עם זאת כולנו מתגעגעים מאוד הביתה למשפחה, לחברים ולשיגרה, במיוחד הבנות.
נתראה בקרוב ...

מריחים את הסוף...

עבר הרבה זמן מאז העדכון האחרון של הבלוג ואנחנו הספקנו להיות בשבוע אחד בארבע מדינות ולעבור ארבע טיסות...
בשלושת הימים האחרונים בניו זילנד בילינו בקרייסטצ'רץ. ביום הראשון טיילנו בעיר ובגנים הבוטאניים המאוד יפים והמטופחים. למחרת נסענו לחצי האי בנקס ולאקרואה הנהדרת. הנסיעה לאקרואה מרהיבה ובכלל זהו מקום קטן ונחמד לטיול ביום שמשי.
ביום השלישי נפרדנו מלוסי בבוקר, והלכנו למרכז האנטרקטי ליד שדה התעופה. במרכז יש הרבה סרטים על אנטרקטיקה, אחד מהסרטים הוא D4, שבו יש סרט תלת מימד עם הרבה תזוזות כיסא והשפרצות מים, כל כך נהניתי מהסרט שראינו אותו פעמיים. נסענו גם ברכב אמפיבי שמטפס על גבעות ונכנס לשלולית בעומק 3 מטרים, שירי כל כך התלהבה מהנסיעה שהיא נסעה ברכב שלוש פעמים! יש במרכז גם חדר המדמה סערת שלג בטמפרטורה של מינוס 18 מעלות, לחדר נכנסו רק רונן והבנות אני ויתרתי. ראינו גם האכלת פינגווינים, והרבה מוצגים ומייצגים הקשורים לאנטרקטיקה. מאוד מומלץ למי שמגיע לקרייסטצ'רץ.
לסיכום ניו זילנד יש לי שתי מילים לומר, ארץ מדהימה! (הסיכום של רונן והבנות בהמשך)
ביום שלישי עזבנו את ניו זילנד בבוקר וטסנו לסידני. בילינו יום אחד בסידני בעיקר בקניות ובערב נסענו לבונדאי ביץ' לאכול בפעם האחרונה במסעדה האהובה עלינו. ולא עזבנו לפני שהצטיידנו בכמה פיתות לטיסה.
ביום רביעי בבוקר טסנו להונג קונג, הגענו אחר הצהריים למזג אוויר חורפי, כמעט כל בגדי החורף והמעילים כבר נשלחו לארץ בניו זילנד כדי שלא נצטרך לסחוב בטיסות הרבה תיקים, ופשוט קפאנו מקור. רונן ורז היו עייפים ונרדמו, שירי הודיעה לי שהיא רעבה! אז יצאנו, שירי ואני לטיימס סקוור (כמעט כמו ההוא בניו יורק רק יותר קטן עם מלא סינים), איפה סיימנו את הערב? ברור בפיצה האט!
למחרת ירד גשם והיה ממש קר, הסתובבנו בעיקר בקניונים וכאלה יש הרבה בהונג קונג. שוב מצאנו את עצמנו בקניות ,(זארה שלחה מכתב תודה לשירי ורז...) יצאנו בתשע בבוקר מהמלון וחזרנו בשמונה בערב עייפים וקפואים.
למחרת יצאה השמש והטיסה הייתה רק אחר הצהריים, אז נסענו לראות את הביג בודהה, אבל מה? כשהגענו ראינו שיש תור כל כך ארוך ועדיין היה כל כך קר, ויתרנו ומצאנו את עצמנו שוב מסתובבים בקניון אאוטלט. מזל שהקצבנו להונג קונג רק יומיים...
אחר הצהריים טסנו לבנגקוק ודווקא הטיסה הזאת החליטה לצאת באיחור של שעה, מה שהלחיץ אותנו כי היה סיכוי שנפסיד את הטיסה אחרי לצ'אנג מאי. למרות העיכוב הגענו בדקה התשעים לטיסה ונחתנו בצ'אנג מאי באחת עשרה בלילה. אנחנו נשארים עד יום חמישי בצ'אנג מאי ואחר כך טסים לפוקט.
כולנו מרגישים את הסוף, נשארו לנו עוד פחות משבועיים... והרגשות מעורבים מצד אחד כולנו מתים כבר לחזור ומצד שני אנחנו יודעים שנתגעגע לכל הכיף הזה.
נתראה בקרוב
ספי
******************************
אז מה היה לנו שם?
מפלים שופעים, אגמים בצבעים מרהיבים, נחלים בצבעים מדהימים, הרי געש, גבעות ירוקות ואין סופיות, פעילות וולקאנית ענפה, הרים מושלגים, יערות מהאגדות. מליוני כבשים, אלפי איילים, מאות אלפקות, פינגווינים, כלבי ים, אריות ים, דולפינים, אלבטרוסים.
ניו זילנד עלתה על כל הצפיות. בגן עדן היינו ועכשיו חזרה למציאות!
רונן
******************************
טוב, אנחנו סיימנו את הטיול ניו זילנד. אני מאוד אהבתי את הנוף בניו זילנד ואת האנשים הנחמדים. בניו זילנד לעומת אוסטרליה יש נסיעות קצרות ובאוסטרליה ארוכות מאוד. טסנו מניו זילנד לאוסטרליה ביום שלישי בשבע בבוקר ובשביל זה קמנו בשלוש בבוקר! הטיסה ארכה שלוש ורבע שעות ונחתנו בסידני. הפרש השעות בין ניו זילנד לאוסטרליה הוא שעתיים. עכשיו הרווחנו זמן, אבל כשטסנו מישראל רק הפסדנו זמן.
כמו שאמרתי בסיכום של אוסטרליה חשבתי שניו זילנד תהיה רק ירוק וירוק וירוק. ככה רוב האנשים מתארים אותה. אבל יש גם המון שלג, השתקפויות באגמים ונהרות. דונידין, קרייסטצ'רץ' ואוקלד היו נראות כמו ערים אבל כל שאר "הערים" היו רחוב וחצי בקושי.
יתרונות בניו זילנד – מים, טבע, כבשים, פרות, גם פיצה האט או פיצה דומינוס טעימה מאוד!, שלג קרחונים, אפילו קניונים יש בערים הגדולות, ופה באמת מה עוד אפשר לבקש? החסרונות בניו זילנד כמו שאמרתי באוסטרליה וגם עכשיו אני אגיד, האוכל. האוכל של הארץ חסר לי, המשפחה והחברים חסרים לי, והמיטה הנוחה, החדר שלי והפינה שלי חסרים לי. אבל בכל מקום תמיד יהיו חסרונות ויתרונות.
הייתי רוצה להביא מהארץ לניו זילנד את האוכל (כי האוכל הניו זילנדי לא משהו..) מניו זילנד לארץ הייתי רוצה להביא את האגמים והנחלים ואת הירוק שרואים בכל מקום.
מניו זילנד אני לא אשכח את החווה, ערמות הכבשים והפרות, את הנוף ואת טל ותום שפגשנו בקווינסטאון והיינו איתם אחר כך בטה אנאו עוד שלושה ימים.
מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
שירי
******************************
ניו זילנד היא ארץ יפה, ירוק, פרחים, הרים מושלגים, אגמים, השתקפויות שאבא התמכר לצלם אותם והרבה קטמנדו (חנות למטיילים יקרה ומצליחה). מניו זילנד הייתי רוצה להביא לארץ את כל הירוק המים והנוף של ההרים האין סופי. מישראל הייתי רוצה להביא לניו זילנד את האופנה של הבגדים (בניו זילנד אין אופנה משהו). הופתעתי מניו זילנד, אה... וגם נזכרתי גם אני רוצה להביא מניו זילנד את האנשים הנחמדים שעוזרים לא משנה מה, (כמו באוסטרליה).
בין הדברים שהכי אהבתי בניו זילנד זה ההרים המושלגים והקרחונים העצומים. אם היו אומרים לי להישאר בניו זילנד עוד כמה חודשים לא הייתי מסכימה בגלל שחודשיים זה מספיק בשביל ניו זילנד ואפשר לראות די הרבה בחודשיים. אנחנו בסוף הטיול ואנחנו תכף חוזרים שירי ואני כבר מחכות לתאילנד, לבריכות שחייה ולרכוב על פילים.
מתגעגעת
רז

פיורדלנד והר קוק

ביום חמישי שעבר עזבנו את דאנדין ונסענו לפיורדלנד, הגענו לטה אנאו לפארק קרוואנים, בדרך כלל אנחנו נשארים ליום או יומיים ובמקרים יוצאי דופן לשלושה ימים, בפעם הראשונה בטיול הזמנו מקום לשבוע בפארק! הבנות קרנו מאושר כי פשוט נמאס להן לטייל, כל ההרים, הנהרות, הנחלים והמפלים חוזרים על עצמם מבחינתן, הן רק רצו לנוח מכל הטבע הזה...
הצלחנו לשכנע אותן שיש רק עוד יום טיול אחד ונסענו למילפורד רואד. מזג האוויר היה מושלם, נסענו מטה אנאו עד המילפורד סאונד, עשינו כמה טרקים קטנים לכל מיני אגמים ומפלים. כדי להגיע למילפורד סאונד צריך לעבור דרך מנהרת הומר שחפירתה החלה ב-1935 והסתיימה ב-1953 כדי לספק תעסוקה למובטלים, עצרנו לפני המנהרה לשחק קצת בשלג. לכל אורך הדרך נסעו עשרות אוטובוסים של מטיילים, קצת מפריע כשיורדים לראות איזשהו אתר ואז עוד 200 איש מצטופפים לידך, לא החלטתי מה היה יותר מטריד זבובי החול או האוטובוסים.
למחרת הבנות ואני נשארנו בפארק, ורונן שכר אופניים ונסע לטייל באגם מנאפורי (רק 40 קילומטר הלוך חזור...), בזמן שרונן דיווש אנחנו שיחקנו, קראנו, ראינו סרטים, בקיצור מנוחה מושלמת. למחרת לקחנו את רונן לתחילתו של טרק המילפורד, חזרנו לפארק והתחלנו את מרתון הלימודים, כל ארבעת ימי הטרק של רונן הבנות בילו בלימודים, בערב ראינו פרקים של הסדרה רמזור יחד עם טל ותום זוג ישראלי שפגשנו עוד בקווינסטאון.
ביום חמישי עזבנו את טה אנאו ונסענו להר קוק, סך הכול 440 ק"מ. בדרך עצרנו בגשר מעל נהר ירוק מדהים מסתבר שזהו הבאנג'י הראשון בנו זילנד, ירדנו לראות מספר קפיצות והמשכנו בדרכנו. לפני הר קוק התגלה לעינינו אגם פוקאקי המהמם. אגם בצבע טורקיז, תכלת ונראה כאילו מישהו עשה פוטושופ לאגם והוסיף קצת יותר מידי צבע. דרך אגב בלונלי פלנט יש הסבר מדעי מדוע האגם קיבל את הצבע הזה.
הגענו להר קוק בחמש וחצי, עדיין היה חם, וידענו שלמחרת יהיה גשום, אז יצאנו ברבע לשש בערב לטרק של הוקר וואלי, זהו טרק של שלוש שעות הכולל שני גשרים תלויים ואגם שקפוא בחורף ובקיץ עדיין צפים בו קרחונים. הבנות ואני הגענו עד הגשר התלוי השני שבסופו מתגלה הר קוק במלוא הדרו וחזרנו, כי השעה הייתה כבר מאוחרת, רונן המשיך עד האגם וחזר מהטרק בתשע וחצי, לא להיבהל יש פה אור עד אחרי עשר בלילה.
למחרת קמנו ליום מעונן אבל סביר לפחות בתחילתו, עשינו את הטרק של קיאה פוינט, שגם ממנו ראינו את מאונט קוק, את האגם והקרחון שלידו, טרק קצר וקולע, הולכים מעט ורואים הרבה. המשכנו לתצפית על קרחון טזמן, בשלב הזה שירי פרשה ונשארה ברכב, רונן, רז ואני יצאנו להליכה, מזג האוויר נעשה סוער, לאחר התצפית על הקרחון רז ואני חזרנו לרכב רונן המשיך לראות את האגמים הכחולים.
הרוח התחזקה וירד גשם, החלטנו להתפנק ולאכול צהריים במלון הרמיטג' המפורסם, מהמלון ניתן לצפות דרך החלונות הענקיים בהר קוק שבינתיים נעלם לו בין העננים בעקבות מזג האוויר. אחרי הארוחה התחלנו להצפין לכיוון כרייסטצ'רץ'.
אוטוטו מסתיים לו הטיול ועוד מספר ימים אנחנו עוזבים את ניו זילנד בעצב, להתראות
ספי
************************
הפארק הלאומי פיורדלנד, ארץ הפיורדים, מקום בו מודדים את כמות המשקעים במטרים (ממוצע של שמונה מטרים בשנה!). המקום נחשב לאחד המקומות היפים בניו זילנד אם לא היפה שבהם וכלול ברשימת נכסי עולם. מים צלולים, אגמי מראה, הרים מושלגים מוקפים במים כחולים, מפלים יותר מכפי שיכולנו לספור, יערות שדומה שיצאו מהאגדות, קרחונים ומה לא?
והדובדבן שבקצפת הוא מסלול המילפורד. מסלול באורך 53 ק"מ, המסלול המבוקש ביותר בניו זילנד. מסלול שאם לא נרשמת אליו מספר חודשים מראש סיכוייך ללכת בו נמוכים מאוד.
החלטתי לעשות את המסלול עוד כשהיינו בארץ אבל לא נרשמתי אליו כי לא באמת האמנתי שצריך להירשם כל כך הרבה זמן מראש וגם כי לא ידענו בדיוק מתי נגיע לאזור .
לאחר כחודש בניו זילנד כשידענו מתי נגיע לאזור המילפורד החלטתי להירשם, נכנסתי לאתר וחשכו עיני, אין מקום במילפורד, התאריך הפנוי הבא כך אמרו יהיה בינואר. בינואר? אנחנו כבר בארץ. מה עושים? נרשמתי לטרק אחר בפיורדלנד, טרק הרוטברן שאמור להיות יפה לא פחות ושנפתח על מנת להוריד לחץ מהמילפורד. לא ממש הייתי רגוע והחלטתי לבדוק כל יום אם התפנה מקום במילפורד (ביטולים של הרגע האחרון). לאחר מספר ניסיונות כושלים וכשכבר כמעט אמרתי נואש התפנה המקום המיוחל, מקום אחד בדצמבר (המקום הבא היה כבר במרץ) קפצתי על המציאה נרשמתי וגם ביטלתי את הרישום לטרק הרוטברן.
בחמישי לדצמבר לאחר הכנות רבות שכללו שכירה וקניה של בגדים, שק שינה והרבה אוכל. נפרדתי מספי והבנות שנשארו לנפוש בפארק קראוונים מפנק ויצאתי לטרק. הטרק נמשך כארבעה ימים ושלושה לילות.
לתחילת הטרק מגיעים בשיט שאורך כשעה ורבע.
היום הראשון בטרק הוא יום קצר ולא מעניין או יפה במיוחד שמסתיים לאחר כחמישה ק"מ בלבד. את הלילה הראשון העברתי בבקתה, נשמע פסטורלי לא? בקתה בטבע באזור המדהים הזה. אז זהו שלא פסטורלי ולא נעליים בבקתה איתי ישנו כשלושים איש ואישה נוספים במיטות קומותיים. מעלי ישנה גרמניה שנראית כאילו יצאה עכשיו מזירת האבקות, בנויה כמו קיר אבל ממש קיר גדול. איך ששמה את הראש על הכרית התחילה לנחור, פחד אלוהים.
היום השני בטרק אורכו כ 16.5 ק"מ. ההליכה היא בעמק כשמסביב הרים (וכשאני אומר מסביב זה מלפנים מאחור ומהצדדים), חלקם מושלגים, מפלים, נחלים (את בקבוק המים מלאתי מהנחל), יערות שנדמה שיצאו מאגדות בקיצור נוף מהמם. רוב המסלול לא רואים אנשים ואתה מרגיש קטן קטן קטן מול כל הגודל הזה. בשעתיים האחרונות של המסלול מתחילה עליה שמסתיימת בבקתה הבאה.
הבקתה השנייה היתה מורכבת ממספר חדרים כך שהיינו "רק" עשרה אנשים בחדר עם מיטות קומותיים, לפני שהתמקמתי חיפשתי את הגרמניה ולאחר שמצאתי אותה ברחתי לצד השני של המתחם. אבל אם חשבתם שבכך נפתרה הבעיה אז לא, הפעם נפלתי בחדר עם ניו זילנדית שלא הפסיקה לנחור ולנחור ולנחור, שימו לב שבניגוד לדעה הנפוצה גם נשים נוחרות.
היום השלישי הוא היום היפה ביותר בטרק, מתחיל בעליה של כשעתיים בערך עד לגובה של 1154 מטר משם נשקף נוף יפהפה של העמק ושל קרחון ג'רוויס. לאחר העלייה מתחילה ירידה תלולה כשבדרך עוברים דרך מפלים מרשימים ונופים מרשימים לא פחות.
לקראת סוף היום השלישי יש אפשרות לעשות מסלול צד של כשעה וחצי למפל הגבוה ביותר בניו זילנד, מפל סאתרלנד שנופל מגובה של 580 מטר. עשיתי את המסלול ובהחלט היה שווה, כמות המים שנופלת שם בשניה היא פשוט מדהימה, בלתי נתפסת. האטרקציה במפל מעבר להיותו מדהים היא להיכנס מאחוריו, בין האגמון אליו נופל המפל לבין הצוק ממנו הוא נופל יש רווח, לבשתי חליפת סערה והלכתי אל מאחורי המפל, מדהים פשוט מדהים, ההרגשה היא כאילו אתה נמצא בלב סערה מטורפת, כל שאתה שומע הוא רק את רעש המים ומיותר לציין שגם הרגשתי אותם. יצאתי משם רטוב כולי (מזל שלקחתי חליפת סערה.) לאחר החוויה הזו חזרתי למסלול והמשכתי עוד כשעה עד לבקתה הבאה. הלילה עבר בשלום, הצלחתי לברוח גם מהניוזילנדית וגם מהגרמניה.
היום האחרון הגיע ויש לנו עוד כ-18 ק"מ שאת רובם הולכים במישור לאורך נחלים, אגמים, מפלים ויערות יפהפיים (די חוזר על עצמו ). בסוף המסלול מחכה סירה שלוקחת אותך לאוטובוס שלוקח אותך לפארק הקרוונים שם ספי, שירי ורז מבלות בכיף את התקופה בה הייתי במילפורד.
נתראה בקרוב
רונן

קווינסטאון, קטלינז, דאנידין וחג החנוכה

ביום חמישי עזבנו את וואנקה ונסענו לקווינסטאון, עברנו דרך ארוטאון ונסענו לישון בקווינסטאון, למחרת נסענו צפונה לעמק פרדייז, מקום יפיפה, עם נופים של הרים מושלגים ואגמים כחולים פשוט גן עדן. בדרך לשם עצרנו במפרץ מקסים, בקיצור זה היה יום של טבע ונופים משגעים. את כל שאר תלאותינו הבנות פירטו בהמשך אז מה שנותר לי זה רק לאחל לכולם חג חנוכה שמח...
ספי
********************************
הגענו לעיירה בשם ארוטאון, כשהגענו אליה ממש הרגשנו כאילו חזרנו אחורה למאה הקודמת. הכל היה נראה כמו עיירה מבודדת של קאובויים או כמו המערב הפרוע. הלכנו להסתובב בארוטאון והיה ממש יפה ויקר, אפילו התחילו לקשט שם לחג המולד.
המשכנו לנסוע לקווינסטאון. פגשנו בפארק קרוואנים ישראלים, שתינו איתם קפה (אני ורז תה) ואפילו טל (קראו להם טל ותום) עשתה לנו בבוקר מחליק בשיער ויצא לנו ממש יפה. המשכנו לרכבל ובקצה שלו אני, רז ואמא ירדנו במזחלות, נסענו על מין מזחלת שנוהגים בה כמו באוטו, היה לנו מסלול מגניב וכיף, היו בו ירידות ופניות חדות, אבא בינתיים עשה מצנח רחיפה ואמר שהיה יפה מלמעלה במצנח.
אחרי הרכבל הלכנו לאכול ארוחת צהריים, עשינו פיקניק ליד אגם עם מים קפואים וצלול לחלוטין. אכלנו ליד האגם, אני ורז נכנסנו למים רק עם הרגליים. אחר כך נסענו לפארק קרוונים, ואת מי פגשנו? את ההולנדים שלדעתי עוד לא סיפרנו עליהם, אבל כבר מטאופו אנחנו נפגשים איתם בכל מיני מקומות במקרה. בערב עשיתי לעצמי אורז, רז אמרה שיצא לי יותר טעים משל אמא, ואחר כך ראינו סרט פעולה בחדר טלוויזיה בפארק הקרוונים, שהיו בו בפלאזמה וספות נוחות.
התעוררנו בבוקר והלכנו לראות אריות ים, הם היו ממש גדולים! וכמו הכלבי ים מסריחים וכל הזמן ישנים. כשהלכנו לחניה פתאום ראינו שני אריות ים מהלכים להם בשדות המרעה של הכבשים על הדשא, זה היה מאוד מצחיק. משם הלכנו לראות מערות, אחרי 15 דקות הליכה ביער ועוד 10 דקות הליכה על החוף הגענו למערות, הן היו גדולות וגבוהות, בפנים היו סלעים שהחלק התחתון שלהם היה בצבע ורוד. חזרנו ללוסי ונסענו לפארק הקרוונים, אכלנו והלכנו לראות פינגווינים.
הגענו למקום שיש תצפית על הפינגווינים, חיכינו קצת ופתאום שמנו לב, שלידינו יש קן של פינגווינים, הצצנו וראינו שם פינגווין ואמא פתאום שמה לב שגם ליד החוף יש פינגווין, אחרי שלוש שעות! ראינו עוד איזה שמונה פינגווינים. אז מי שמגיע לשם שיגיע רק בשמונה וחצי, או תשע בערב למרות שאומרים שהפינגווינים יוצאים שעתים לפני החושך, אבל זה לא נכון. אפשר גם ללכת לשם לפני שבע בבוקר ולראות את כל הפינגווינים יוצאים אל הים. הלכנו לפארק קרוונים לישון אחרי יום ארוך ומעייף.
התעוררנו בבוקר והלכנו לצפות בכלבי ים, אריות ים, ופילי ים (מי היה מאמין שיש כזה דבר פילי ים?!) עשינו טרק קטן וראינו הרבה כלבי ים ואריות ים שוחים, חשבנו שראינו פיל ים (בנאגט פוינט אפשר לראות הרבה פילי ים בסוף הקיץ, אנחנו רק בתחילת הקיץ) ובסוף הסתבר שהם היו אריות ים שמנים מאוד מאוד. אחר כך ראינו עוד כמה מפלים יפים ואגם נחמד.
המשכנו לחוף קניבל ושם ובעוד הרבה מקומות שלא ציינתי ראינו שוב את ההולנדים (משפחה עם שתי בנות קטנות). מצאנו אריה ים שהשתזף על החוף ושאג, צילמנו אותו. נשארנו לאכול שם ונסענו לפארק קרוונים.
מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
שירי
********************************
ביום שלישי פתחנו את היום בארוחת בוקר די טעימה במסעדה ששמה אורנג' הנמצאת במרכז העיר דאנידין.
משם נסענו לרחוב הכי תלול בעולם, הכי תלול! זה ממש מפחיד לעלות ברחוב הזה עם האוטו. מלמעלה יש נוף יפה. היה עוד יותר מפחיד לרדת אותו עם האוטו. לאחר שירדנו אותו אני ואבא רצנו ברחוב, יותר נכון הלכתי אותו מתנשפת עד למעלה, עכשיו אני ואבא יכולים להגיד שרצנו ברחוב הכי תלול בעולם מלמעלה עד למטה, הירידה הייתה מפחידה ברגל. רצינו לעלות עוד הפעם עם האוטו אבל באמצע גילינו ששתי מכוניות לא נכנסות ברחוב הזה אז היינו צריכים לרדת את חצי הירידה ברוורס זה כל כך מפחיד.
התחנה הבאה הייתה לוק אאוט יפה מאוד שראו בו את חצי האי אוטגו ואת שאר העיר, אבל היה מעונן אז לא ממש ראינו הכל.
לאחר מכן הלכנו לבית של עשירים מפעם, עכשיו לא גרים שם אנשים אבל הבית וכל הרהיטים נשארו שם כמתנה לעיר דונידין. ההורים נפטרו ולילדים שלהם לא היו ילדים ואישתו של הבן הייתה עשירה ולא רצתה את הבית אז לא היה לה למי לתת את הבית אז העיר קיבלה אותו בירושה. בבית הזה יש 35 חדרים לארבעה אנשים. החדר הראשון שביקרנו בו היה המטבח, אחריו ראינו עוד כמה מטבחים, לאחר מכן ראינו את הספרייה שיש בה פטנטים, למשל סוגר לספרים על המדף שלא יהיה אבק עליהם או מחזיק לספרים שמחובר לכיסא.
ראינו גם חדר ריקודים, חדר השגחה שגם הוא חדר בנות (כל הריהוט בתוכו ממרוקו), חדר סנוקר, את החדר של הילד, את החדר של ההורים וחדר מסיבות תה. המשפחה הייתה יהודיה והיה שם שולחן מסודר לשישי בערב עם נרות שבת ומקום מיוחד לשים את החלה כתוב על המקום הזה חלה בעברית.
בחדר סנוקר יש פטנט שאפשר להזיז את החלונות שבתקרה כדי שהעשן של הסיגריות לא יישאר בחדר, ואם יורד גשם אז יש עוד חלון אחרי החלון הרגיל ששומר מפני הגשם. למשפחה היה חשמל אפילו לפני שלעירייה היה. האב אהב מאוד את יפן והיו שם הרבה אגרטלים ומתנות מיפן. כל הבית נראה כאילו הוא בית אנגלי. יש עוד מלא חדרים לא נכנסנו אליהם ולא ראינו אותם ויש כאלה שראינו אבל היה אסור להיכנס אז רק הצצנו.
לאחר מכן נסענו למפעל השוקולד, כשנכנסו הופתענו לגלות מולנו הר ענקי של חטיפי שוקולד, כמובן שהיה אסור לנו לקחת אבל זה היה יפה. חיכינו עד שהסיור שלנו יתחיל, כשהוא התחיל הופתענו שרק ארבעתנו לבד בסיור. הראו לנו איך מייצרים את השוקולד, ממה הוא עשוי, איך עוטפים אותו ואיזה סוגי שוקולד מייצרים במפעל. תוך כדי המדריכה חילקה לנו על כל תשובה לשאלות הפשוטות שהיא שאלה הרבה מאוד שוקולדים שהיו לה בכיס. גם בהתחלה קיבלנו עוד שוקולדים בשקית. אחר כך הגענו לחדר ושתינו הרבה שוקולד נוזלי. בדרך ראינו מפל שוקולד שהתיז לכל עבר. חילקו לנו עוד שקיות כפתורי שוקולד. בסוף המדריכה חילקה לנו את כל השוקולד שהיה לה בכיס כי זה היה הסיור האחרון. בסוף הצטלמנו עם המכוניות שהובילו למפעל חלב פעם בשביל ייצור השוקולד. מהמפעל יצאנו עם ארבע שקיות מלאות בשוקולדים.
אחרי מפעל השוקולד הלכנו לראות תחנת רכב מהמאה הקודמת. ריצפת התחנה הייתה מקושטת בפסיפס והחלונות עם ויטראז'. הרכבת הייתה ניראת כאילו יצאה מסרט ישן. המבנה היה נראה כמו ארמון מלפני תשע מאות שנה. עשינו קניות וחזרנו לישון בפארק הקרוונים.
היום קמנו לנר ראשון של חג החנוכה. נסענו מסביב לחצי האי אוטגו. אחר כך עשינו שני טרקים. בטרק הראשון הלכנו לראות תהום מדהימה על רקע הים. ובטרק השני אני עשיתי עם אבא טרק על דיונות חול וחוף שרואים בו אריות ים. במסלול בחזרה הייתה עלייה קשה וירד גשם לא חזק. האריות ים שאגו אחד על השני וזה היה ממש מפחיד.
בערב חגגנו את חג החנוכה עם סופגניות שאמא הכינה, וחנוכייה שעשינו מצדפים שאספתי בטרק עם אבא, הדלקנו נר ראשון, שרנו שירי חג ואפילו קיבלנו דמי חנוכה.
חג שמח לכולם.
מתגעגעת
רז

ארתור'ז פאס, הקרחונים, וואנאקה ורוב רוי

חזרנו לטייל ובגדול! ביום ראשון עזבנו בצער את החווה ונסענו דרומה. עברנו דרך ערוץ באלר ועלינו על הגשר התלוי הארוך ביותר בניו זילנד, אחרי החצייה של הגשר עשינו הליכה קצרה של רבע שעה ליד הערוץ, משם נסענו לפונאקאיקי כדי לראות את סלעי הפנקיק המדוברים ובנוסף עצרנו כמה פעמים לראות את החופים המדהימים והגענו לפנות ערב לגריימאות', בדיוק ליד המכרה שבו נלכדו 29 הכורים, כל העיר הייתה מלאה בכתבים וצלמים. כשאנחנו הגענו לשם הייתה עוד תקווה שהכורים ייצאו בחיים.
למחרת נסענו מזרחה לארתור'ז פאס, פשוט מקום מהסרטים, הנסיעה לשם כל כך יפה עם הקצוות המושלגים של ההרים, ובכל מקום שעוצרים מגיע הקיאה. הקיאה הוא תוכי בצבע חום אבל כשהוא פורס את כנפיו מתגלה צבע כתום מהמהם מתחת לכנפיים. הוא מאוד חכם ומנסה לגנוב אוכל מכל מי שעובר לידו, אסור להאכיל אותם, אבל הם ממש מצחיקים, בתצפית אחת שעצרנו הרמתי את הדלת האחורית לקחת משהו לשתות, הקיאה נעמד על הדלת והתכופף פנימה עם הראש לראות מה אפשר לחטוף...
התחלנו בארתור'ז פאס בטרק קצר לראות את מפל דבילז פאנצ'בול (מפל קערת הפונץ' של השטן), אין ספק זהו אחד המפלים היפים שראינו. משם המשכנו מזרחה ועצרנו בחניון שהוא התחלה של טרק בתוך מערה עם מים קפואים, אנחנו ויתרנו על ביקור במערה אבל עשינו את ההליכה מחוץ למערה ושם התגלה לפנינו נוף כל כך מרשים ומהמם שאני החלטתי שלא זזים מפה כי אני רוצה את התמונה של הנוף הזה בסלון שלי! בסופו של דבר המשכנו בנסיעה מזרחה בדרך עברנו ליד אגם שכל הנוף השתקף בו, ועצרנו לצלם עוד כמה עשרות תמונות.
לבסוף הגענו למקום עם גבעות ירוקות וסלעים בכל מיני גדלים, רונן רז טיפסו על ערמת הסלעים הגבוהה ביותר שהייתה שם, אחר כך שירי הצטרפה אליהם והם טיפסו על סלע שמצד אחד נראה גבוה ובלתי ניתן לטיפוס בלי ציוד מתאים אבל אם הולכים מסביב לסלע ניתן להגיע לפיסגה. משם חזרנו לחוף המערבי, ונשארנו לישון בפארק קרוואנים קטן קרוב לקרחון פרנץ ג'וזף.
ביום שלישי טיילנו כל היום בין הקרחונים. הגענו לקרחון פרנץ ג'וזף המפורסם יחד עם מיליון מטיילים אחרים. ההליכה לקרחון אורכת 45 דק', בתחילה הולכים בתוך יער וכשיוצאים מהיער הקרחון נגלה לעיננו ולמען האמת הוא דיי מאכזב, אבל ככל שמתקרבים לקרחון ומגיעים עד לנקודה הקרובה ביותר שמאפשרים לך (יש חבל המגביל את ההגעה לקרחון מחשש למפולת שלג), הקרחון באמת ענק ומרשים. מהחניון יצאנו לעוד הליכה קצרה ל"בריכה של פיטר", הגענו לאגם קטנטן ויפיפה שכל ההרים מסביב משתקפים בו, אז כמו שהבנתם הספורט החדש שלנו הוא למצוא אגמים שכל הנוף מסביב משתקף בו ואם אפשר שיהיו גם הרים מושלגים ברקע אז זה בכלל מושלם, רק לסבר את אוזנכם סיימנו ארבעה ימי טיול עם יותר משבע מאות תמונות!
משם נסענו לקרחון פוקס אחיו הקטן של פרנץ ג'וזף, ההליכה לפוקס מלווה בבריכות כחולות קטנות מהממות, גם פה יש חבל שעוצר מטיילים מלהגיע עד לקרחון. אחר כך נסענו לאגם מאת'יסון שבו אמורים לראות את ההשתקפות של הר טזמן והר קוק, אבל לא ראינו לא השתקפות ולא נעליים... צריך להגיע לאגם מוקדם בבוקר או מאוחר בערב ואנחנו הגענו בצהריים.
מהקרחונים נסענו לוואנאקה, רק שהנסיעה הייתה כל כך יפה שכל רגע עצרנו בדרך ולכן הגענו ממש מאוחר לפארק הקרוונים בוואנאקה. למחרת הלכנו לאגם ולמרכז העיר לראות מה עושים בוואנאקה, מה שהסתבר כמקום מלא בכל מיני אטרקציות יקרות, אנחנו ויתרנו. רונן החליט לעשות את הטרק של רוב רוי, כדי להגיע לטרק צריך לנסוע 30 ק"מ בכביש לא סלול, החלטנו שניקח את רונן לטרק ואנחנו ניסע לעולם הפאזלים. הנסיעה לטרק הייתה ארוכה ומאוד לא מסודרת ולכן החלטתי שאני לא חוזרת לבד עם הבנות בכביש הזה, אבל מה? הטרק לוקח בערך ארבע שעות, אז למרות חוסר הרצון בעיקר שלי ושל שירי הצטרפנו לרונן לטרק.
התחלנו את הטרק בהליכה במישור לאורך נחל, אחר כך עברנו גשר תלוי והתחלנו לטפס ולטפס ולטפס, בעצם כל הטרק הוא טיפוס לעבר קרחון רוב רוי המפורסם, בסוף הטרק מגיעים לתצפית יפיפיה, רואים עשרות מפלים וכמובן את הקרחון. הדרך חזרה הייתה מהירה וקלה, אין ספק שזהו אחד הטרקים היפים שעשינו, התחלנו את הטרק באחת עשרה וחצי בבוקר וסיימנו בחמש וחצי בערב.
ישר אחרי הטרק נסענו לסינמה פארדיסו בוואנקה, שזהו קולנוע קטן ונחמד שמה שמיוחד בו שאין בו כיסאות רגילים אלה ספות וכורסאות כמו בסלון בבית, מכל מיני סוגים וגדלים. הזמנו פיצות ונכנסו לראות את הסרט "רד", בהפסקה הפיצות חיכו לנו על השולחן חמות מהתנור. למחרת נסענו לעולם הפאזלים, במקום יש מבוך תלת מימד, חדרי אשליות והרבה שולחנות עם משחקי מחשבה, הבנות היו במבוך וכולנו נהנינו מחדרי האשליות ישבנו לפתור כמה ממשחקי מחשבה ללא הצלחה רבה. משם המשכנו לקווינסטאון.
מתגעגעת
ספי
***********************
השבוע נסענו לסלעים שקוראים להם הפנקייקים. כשהגענו הופתענו לגלות שהפנקייקים ממש לא נראים כמו פנקייקים, התאכזבנו והחלטנו שאין טעם לרדת אפילו אל החוף שבהם נמצאו. נסענו עוד קצת ושאלתי את אמא לאן הגענו היא אמרה לפנקייקים, נכון זה נשמע מוזר שעוד הפעם הגענו לפנקייקים אז זה לא אתם זה אנחנו, אנחנו התבלבלנו, פשוט הפנקייקים הראשונים לא היו הפנקייקים הם היו משהו אחר. הפנקייקים האמיתיים באמת נראו פנקייקים הם נראו כמו ערמות של פנקייקים, זה היה כל כך יפה. בתוך הסלעים חצבו בקטע קטן מדרגות ואם אתה מסתכל עליהם מרחוק זה מדהים. בתוך הסלעים של הפנקייקים היו בריכות, מין מפרצונים כאלה שעשו את המקום הרבה יותר יפה. אחרי הפנקייקים הלכנו לאכול במסעדה הודית טעימה. אחרי זה עברנו עם לוסי ליד צוות טלוויזיה (כל המקום מלא בצוותי טלוויזיה בגלל פיצוץ במכרה, במכרה נלכדו עמוק באדמה 29 אנשים, יש במכרה גזים רעילים ולכן אי אפשר להוציא אותם) ואמרנו שלום למצלמה רק הצלם ראה אותנו והוא אמר לנו שלום. הגענו לפארק קרוונים מתכוננים ליום החדש שיהיה מחר.
נסענו לארתור'ז פאס. שם יש סלעים ענקיים שאפשר לטפס עליהם. אני טיפסתי עם אבא על ערימת סלעים הכי גבוהה וזה אומר ממש ממש גבוהה שממנה נשקף נוף מדהים. אחרי זה אני שירי ואבא טפסנו לסלע השני בגובהו. הופתענו לגלות שיש ממש שביל למעלה, כי הסלע חלק מלפנים וחשבנו שרק מקצוענים יכולים לעלות עליו. במקום זה יש מסמרים מיוחדים בשביל לשים את החבל שאתה מטפס בסנפלינג.
למחרת נסענו לקרחונים, הקרחונים היו מדהימים. היינו בראשון. מרחוק הוא נראה מרשים ביותר למרות כל מה ששירי ואמא אמרו שרק שמתקרבים הוא מרשים, ומקרוב עוד יותר. בהתחלה הולכים ביער 10 דקות ואז מגיעים למקום שאפשר לראות את הקרחון מרחוק, הולכים בערך עוד 30 דקות עד שרואים את הקרחון מקרוב. אי אפשר לגעת בקרחון בגלל שאנחנו קרובים אבל לא מספיק (200 מטר מהקרחון). מהקרחון זרם נהר עם זרם ממש חזק. הקרחון שני היה גם ממש מרשים ואפילו אבא הצליח לגעת בו. בתחילתו היו אגמים בצבע טורקיז לא מהעולם הזה (וזה לא השתקפות כי השמים היו שחורים מעננים).
בוואנקה הלכנו לעולם שקוראים לו עולם הפאזלים. בעולם הפאזלים היו אשליות מדהימות. היו הרבה הולוגרמות וגם היו הולוגרמות תלת ממדיות מדהימות, היו הולוגרמות שאם אתה זז אתה רואה אותם בצורה אחרת לגמרי אבל אותו האיש. אחרי זה עברנו לאשליות, ראינו קיר שאם אתה מתקרב אליו אתה רואה אותו ישר ואם אתה מתרחק אתה רואה אותו עקום. או מיליוני פרצופים שאם אתה עוצם עין אחת אתה רואה את כולם זזים בבת אחת. החדר הכי מגניב היה שהרצפה עקומה לצד אחד והדברים שבתוכה לצד השני וזה אומר שהמים זורמים למעלה או שכדור סנוקר מתגלגל מעצמו למעלה על שולחן סנוקר, עמדנו בחדר וזה היה נראה כאילו אנחנו עומדים עקום לגמרי. בחדר היה כיסא על מסילה שאם אתה עולה עליו הוא פשוט עולה למעלה בכוחות עצמו כמו בירידה ונדנדה שעצרה למעלה.
בעולם הפאזלים היה את הטריק שהשתמשו בשר הטבעות, חדר בשיפוע שצריך ששני אנשים יעמדו כל אחד בקצה אחר של החדר ואז אתה רואה שאחד קטנטן ואחד ענקי כמו גונדולף בשר הטבעות. במקום עשיתי גם מבוך תלת מימדי קשה ממש שצריך להגיע אל ארבעת הגגות, הכחול, האדום, הצהוב והירוק ולצאת. את הגג הראשון עשיתי עם שירי ואת כל השאר לבד. העולם פאזלים היה מלא ישראלים מלא.
מתגעגעת
רז

החווה

השבוע עבר במהירות, עברנו לגור בחווה ניו זילנדית, עשינו וופינג. הרעיון העיקרי של WWOOF הוא לעבוד במשך 4 שעות ולקבל בתמורה אוכל ולינה. רק בניו זילנד יש למעלה מחמשת אלפים משפחות שמוכנות לארח וופרים. בעיקרון הוופינג מתאים לצעירים שיש להם זמן בלתי מוגבל לטיול ויכולים לשלב עבודה עם טיולים. נרשמנו לאתר הוופינג, וקיבלנו הצעה ממשפחה לארח אותנו, הם הסבירו לנו שהם מאוד אוהבים לארח ישראלים... מכיוון שלמשפחה יש ילדים ואנחנו רצינו קצת הפסקה מטיולים וגם להכיר קצת את החיים של הניו זילנדים מקרוב, החלטנו שהולכים על זה.
הגענו למשפחה מקסימה, ג'ון האב שגדל על אהבת ישראל (אמא שלו הייתה פריקית של ישראל אבל מעולם לא ביקרה בה), מארי האם, מאת'יו בן ה-14 שמת ללמוד עברית, ונייתן בן השמונה. שניהם לומדים בבית ולא הולכים לבית ספר. בנוסף למשפחה היה בבית עוד וופר כמונו מייק מאנגליה שמטייל בעולם כבר שלוש שנים ולא החליט מה לעשות בחיים למרות שהוא גאון, אני ורונן ניסינו לשכנע אותו לבוא לארץ ולהתנדב בקיבוץ.
כל שבוע מגיעים וופרים חדשים לחווה ממקומות שונים בעולם, המשפחה מתפרנסת מבשר הכבשים שהיא מוכרת ומאטרקציית הבאגי הכל כך כייפית שלה, אם אתם מגיעים לאזור אייבל טזמן שווה בהחלט לעבור דרכם כנסו לאתר שלהם http://wildtracks.co.nz/information. האירוח שלהם היה מדהים ומעבר לכל מה שציפינו (שירי ורז פירטו בהמשך).
בכל בוקר האכלנו את הטלאים ואת התרנגולות, שירי ורז הלכו כמה פעמים ביום להביא ביצים, הן כל כך התלהבו מהרעיון שיש כל הזמן ביצים עד ששקלתי ברצינות להביא תרנגולות הביתה כשנחזור. אני ניקיתי את הבית ושתלתי בגינה תפוחי אדמה, ברוקולי, תירס, עגבניות וכרובית. רונן חטב עצים להסקה בנה אדנית ענקית ועזר לנו לשתול.. החיים כחוואים לא פשוטים ולא קלים החלטנו פה אחד שאנחנו חוואים כנראה לא נהיה אבל אולי נשקיע קצת יותר בגינת הירק הקטנטונת שלנו.
זהו, התחיל לו כבר שבוע חדש ואנחנו חזרנו לטייל במרץ, נוסעים דרומה.
להתראות
ספי
*******************
ביום ראשון בערב הגענו לחווה. (בחווה יש 200 ומשהו כבשים, גודל החווה: 83 אייקר שזה אומר קצת יותר ממאתיים דונם) הכרנו את מארי, ג'ון, מת'יו, נייתן ומייק. (מייק הוא עוד מישהו שבה לחווה. הוא מצחיק והוא מלונדון!) מרי וג'ון ההורים, מת'יו בן 14 ונייתן בן 8. קנינו להם שוקולד לפני שהגענו, וגילינו שמת'יו אלרגי לגלוטן אז הוא לא יכול לאכול את השוקולד ונייתן לא אוהב שוקולד. התחלנו לשחק עם נייתן מחבואים, (וברור שגם להם כמו כל משפחה בניו זילנד יש טרמפולינה) הוא לימד אותנו משחקים בטרמפולינה. אחרי המשחקים הלכנו רז, נייתן ואני לעשות סיור בחווה, וגילינו שהם לא הולכים לבית ספר והם לומדים בבית, ולכן נוכל לשחק איתו ישר אחרי הלימודים. אכלנו ארוחת ערב, והלכנו לישון.
בבוקר קמנו והם ממש התייחסו אלינו כאילו אנחנו חלק מהמשפחה שלהם, עבדנו קצת, למדנו והרבה הרבה שחקנו והיום עבר בשנייה. שתלנו תפוחי אדמה התחלנו בלגרף את הצמחים היבשים משנה שעברה, חפרנו בורות קטנים ואז הגדלנו אותם, שמנו תפוחי אדמה וכיסינו. למחרת שתלנו, תירס, עגבניות, ברוקולי, כרובית ותרד.
ביום למחרת עשינו בופה וראינו אפ, האוכל היה ממש ממש טעים, ופעם אחת אפילו עשינו את הדלעת שסבתא עושה עם קינמון וסוכר ויצא ממש טעים.
עשינו גם יום אחד פיקניק, עלינו לאחת הגבעות ועשינו פיקניק מול נוף מהמם עם הרים מושלגים. אחרי האוכל הצענו אני, רז ונייתן למת'יו לשחק איתנו מחבואים בתוך היער, באנגלית קוראים למחבואים הייד אנד סיק, אז הוא אמר בטח אני מוכן לשחק איתכם הייד אנד סלייפ ובאנגלית הוא אמר אני אישן ואתם תתחבאו.
עשינו יום לפני האחרון על האש, עד שהאוכל היה מוכן שיחקנו בשחמט גדול שהחיילים הם חצי מהגובה שלך, גם ככה שיחקנו דמקה ודוקים ואפילו היה להם נחשים וסולמות שאתה החייל. היו גם טנקים עם קנה ארוך בשביל שנוכל לשחק איתם במבוך גדול שצריך להגיע לבלונים בצבע שלך ולפוצץ אותם עם הקנה של הטנק. המבוך היה די קשה והיה שם קרוסלה שאם אתה נוסע היא מסתובבת לצד השני ובקושי הצלחנו לעבור את הקרוסלה (רז ואני עשינו את התחרות כי היו רק שני טנקים).
ביום האחרון ששיחקנו רז, נייתן, מת'יו ואני על הטרמפולינה, מת'יו קפץ וקפצתי איתו ביחד והכפות רגליים שלי עברו את הרשת של הטרמפולינה (הרשת היא כפול שתיים מהגובה שלי) וניסיתי ללכת על האוויר כי חשבתי שכבר נחתתי אבל מה לעשות אני לא חתול ואני לא נחתתי על הרגליים אלה על הראש.
לפני שהלכנו נתנו לנייתן צדפה שמצאנו למזכרת ואחרי שהלכנו גילינו שיש לו כבר מזכרת מאיתנו כי שכחנו את הכדור הוורוד שקנינו באוסטרליה שם. היה ממש ממש כיף בחווה והשבוע עבר בשנייה. אפילו הכרנו שם כמה דברים חדשים לאכול כמו עוגיות ממש טעימות, תה ועוד...
מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
שירי
**************************
ביום ראשון הגענו לחווה שסיפרנו עליה בפעם הקודמת. בדרך אליהם קנינו לילדים שוקולדים. כשהגענו אליהם הופתענו לגלות שהם לא אוהבים שוקולדים, בכלל, לא ממרח ולא קוביות, כלום, זה לא יאמן שילדים לא אוהבים שוקולד! הגענו אליהם בערב והם אירחו אותנו יפה.
הילד הקטן בן שמונה נייתן כמובן רק דיבר אנגלית הזמין אותנו לשחק איתו, בהתחלה לא ידענו מה לשחק אבל אז הבנו שיש גם להם כמו בכל פארק קרוונים ובכל בית כאן טרמפולינה אז הלכנו לשחק בטרמפולינה. נייתן בן השמונה לימד אותנו את המשחק מרקו פולו ועוד משחק שאני לא זוכרת את שמו. הוא גם לימד אותנו "הייד אנד סיק" שזה מחבואים רק בלי לספור אחד את השני.
אכלנו ארוחת ערב וראינו את החדר שלנו שהוא בתוך הבית שלהם, אני מציינת את זה בגלל שברוב הוופרים יש בתים או חדרים מחוץ לבית, ואצל הוופרים שהיינו אצלם ממש הכניסו אותנו לחיים שלהם. אנחנו לא ממש היינו אורחים, יותר נכון ממש לא, בגלל שהיינו יכולים לקחת אוכל לבד מהמקרר וגם צלחות ומים וכוסות, הכל. אצל המשפחה היה עוד איש כמונו שקראו לו מייק מאנגליה.
כל יום אכלנו במקום אחר, פעם אחת בסלון וראינו את הסרט "אפ" ופעם אחרת בפיקניק ואפילו פעם אחת ליד העסק שלהם, של הבאגי (אחר כך אני אספר לכם על הבאגי) וגם במטבח הרגיל. אני הכי נהניתי לאכול בסלון וליד העסק שלהם. בסלון כל אחד לקח לו אוכל (בופה). כל בוקר נייתן שאל אם אנחנו רוצות לשחק הייד אנד סיק או מרקו פולו רוב הפעמים אמרנו כן כי אלה שני משחקים אהובים עלי.
יום אחד הלכנו לשתול תפוחי אדמה ועוד כמה ירקות. בהתחלה אני שמתי תפוחי אדמה בתוך החורים שאמא חפרה וכיסיתי אותם, לאחר מכן גרפתי עם אבא את האדמה בשביל שאמא תוכל להמשיך לחפור חורים ואז התחלתי להגדיל את החורים של אמא. את התפוחי אדמה צריך לשים בתוך החורים כך שהצד עם הבלוטה עליו יהיה למעלה, ואם יש בכמה מקומות את הבלוטות אז את הבלוטה הכי גדולה.
בין הימים שהכי נהניתי היה היום שהלכנו לעשות באגי. הבאגי זה מין ג'יפ מיני פתוח, לפני שעלינו עליו לבשנו בגדים מיוחדים, משקפיים וקסדה. בהתחלה עשינו מסלול בין קונוסים ואחר כך עלינו עם הבאגי במין נדנדה ענקית בעליה ואם אתה ממשיך לנסוע היא מתהפכת פתאום לירידה כייפית ביותר. עשינו כמה ירידות ממש כיפיות וקצת אבל ממש קצת מפחידות. נכנסנו לטרק ואז נכנסנו בשלולית ענקית מלאה בוץ ומים, זה היה כיף וגם רטוב ומלוכלך. עברנו גם בתעלה עם עכביש ענקי, לא אמיתי שתלוי בין שתי קירות התעלה שמשפריץ עליך מים ברגע שאתה עובר דרכו. המשכנו עם הבאגי ואז הגענו לשלט האט! התקדמנו קצת ואז ראינו לפנינו ירידה ענקית חדה מאוד מאוד, אבא ישב איתי כי יש בבאגי רק מקום לשניים והוא שאל אותי אם אני מוכנה, אמרתי כן ואז בום זה היה כיף. נסענו גם על גבעת חול בינונית וזה היה גם כן כיף !!! כל מי שהולך לניו זילנד ומטייל באזור חובה לעבור שם.
חבר של מת'יו (האח הגדול) בא לחווה והוא הזמין אותנו אליו הביתה לראות חיות. הלכנו אליו הביתה והופתענו לראות את חזירי הבר המפחידים ואת החזרזירים הקטנים החמדמדים שלהם ואת הטווס המהמם.
היה יום שהלכנו לפיקניק על גבעה בשטח שלהם (שנחשב קטן בני זילנד זה אפילו לא נקרא חווה אמיתית בניו זילנד) הנוף היה מדהים הרים מושלגים פרחים צהובים, מדהים! שיחקנו עם מת'יו הייד אנד סיק והוא מצא אותי את שירי ואת נייתן בשניות. מהפיקניק נסענו לראות אופוסום שהיה אצל חברים שלהם, אופוסומים לא טובים בגלל שהם אוכלים את הקיווים שזאת החיה שמייצגת את ניו זילנד כמו שאצלנו צברים, אבל הם משתמשים בה הרבה יותר, במקום להגיד משפחות ניו זילנדיות הם אומרים משפחות קיוויות. האופוסום דומה לעכבר חמוד עם פרווה רכה רכה. גם לחברים שלהם יש כבשים עם פרווה כל כך ארוכה עד שהילד שלהם יכול לרכוב על הכבשים (באמת ראינו אותו עושה את זה, זה מצחיק) ויש להם חזרזיר בר חמדמד אבל נראה לי מסוג אחר מאלה שראינו כי הוא נראה יותר פראי.
ביום האחרון היה כיף ביותר, אכלנו ליד העסק שלהם (איפה שהבאגי), שיחקנו בדמקה ענקית וגם בשחמט ענקי ולא תאמינו גם בדוקים ענקיים, עשינו מסלול של טנקים קטנים שג'ון (האבא) בנה לבד ותכנן לבד זה היה כל כך קול. זה היה די קשה, המטרה היא לפוצץ את הבלונים הקטנים בעזרת סיכת בטחון שבקצה הטנק ולהגיע ראשון לסוף, שירי ניצחה אותי. במסלול היה מבוך קטן, סביבון גדול לעומת הטנקים, נדנדה כמו בבאגי ומעלית וגם גשר ועוד דברים קולים קטנים. הטנק זה רובוט מגניב לאללה. היה כיף! אני ממליצה לעבור בחווה, אני לא ממליצה זה חובה. הם גרים 45 דקות דרומית לאייבל טזמן.
את השבוע הזה אני אזכור יותר טוב מכל מפל שראינו, שווה!!
מתגעגעת הכי הכי
רז

אייבל טזמן וזבובי החול

ביום שלישי עזבנו את קאיקורה לכיוון הנמר ספרינגס, שירי התעוררה בבוקר עם צוואר תפוס בצורה קשה, כך שהיה לנו תירוץ מצוין לטבול במעיינות החמים. המעיינות בשיפוץ כרגע (כמעט כמו כל מקום שאנחנו מגיעים אליו) מה שהוזיל את הכניסה, למרות זאת היו הרבה בריכות שניתן להיכנס אליהן, בכל מיני טמפרטורות, מעשרים וחמש מעלות עד ארבעים ושתיים מעלות. הכרחנו את שירי לשבת בבריכה עם ארבעים ושתיים מעלות... אחרי כמה דקות היא הודיעה שזה ממש לא עוזר לה ויצאה. בילינו שם את כל אחר הצהריים ונשארנו לישון שם בפארק הקרוונים.
למחרת נסענו למוטואקה, נסענו דרך לואיס פאס, בדרך ראינו שלט של טרק למפל, אז כמובן עצרנו ונכנסנו ליער יפיפה עם הליכה קצרה למפל ארוך ויפה. אחר כך עצרנו באגם רוטורואה שנמצא בפארק הלאומי אגמי נלסון, (זהו האגם השני שנמצא בפארק, בביקור הקודם בפארק היינו רק באגם אחד). המקום פסטורלי ומקסים ממש גלויה, הבעיה מתחילה כשפותחים את הדלת של הרכב כי אז עטים עליך עשרות זבובי חול ואסור לך לעמוד לרגע כי אז מתחילות העקיצות ולא משנה כמה חומר נגד זבובי חול אתה מורח על עצמך. אני ושירי יצאנו מהימים האחרונים עקוצות לגמרי, לי הזבובים עיצבו רגל חדשה, לעומת זאת רונן ורז יצאו ללא עקיצה אחת. הגירודים כל כך מציקים שאני חושבת שלא קיללתי ככה מאז הסטאפ האחרון שעשיתי בגרסה 12.
הגענו למוטואקה עייפים מהנסיעה והחלטנו שמחר נחים. מה שנחמד בטיול ארוך כל כך, שאפשר להחליט מתי יום שבת ולא צריך לחכות לסופשבוע. אז הכרזנו על יום חמישי כיום שבת ונחנו בפארק הקרוונים. קמנו בשעה מאוחרת, אכלנו בצהריים ארוחה חמה (כשאנחנו מטיילים אנחנו אוכלים כריכים כל היום ובערב ארוחה חמה) עשיתי כביסות, הבנות ישבו ללמוד וכמובן נחנו הרבה.
ביום שישי נסענו לפארק הלאומי אייבל טזמן סופסופ, החלטנו לקחת סירת טקסי לאנקורג' ומשם לחזור ברגל עד מאראהאו, (כך לא היינו תלויים באף סירה שתחזיר אותנו ויכולנו לשהות בחופים כמה שרצינו) זהו החלק הראשון של הטרק המפורסם ואורכו 13 קילומטרים, ויש בו גם הליכה ביער וגם גישה לחופים.
כשהגענו למאראהאו הסתבר שיש לנו בערך שעה עד שהסירה תיקח אותנו לאנקורג' אז בינתיים ירדנו לחוף, הים היה בשעת השפל ולכן יכולנו ללכת על החול לכיוון הים. הבנות מצאו עשרות כוכבי ים, צדפות, צדפות סגורות, סרטנים, שבלולים, בקיצור אוצרות! בעשר וחצי הסירה אספה אותנו, ופגשנו עוד זוג ישראלים נחמד בשם יוסי ודינה שגם הם עושים את הטרק אבל מתחילים מנקודה יותר צפונית משלנו (בארק ביי). הגענו תוך דקות למפרץ אנקורג' שנראה כמו גן עדן, פשוט ככה. המפרץ כל כך יפה שישבנו שם לאכול את הכריכים (שהכנו בבוקר) עד 12 בצהריים.
הטרק מתחיל בעלייה ארוכה ואחריה כמעט לאורך כל הדרך הטרק במישור למעט הירידות לחוף, לכל אורך הטרק ניתן לראות את החופים המדהימים ואת הצבעים הירוקים כחולים המרהיבים של המים. אחרי חמישה קילומטרים החלטנו לרדת לחוף סטילוואל, הגענו לחוף מרהיב ביופיו כזה שרואים אותו רק בשומר מסך במחשב, רונן הכריז "נישאר חצי שעה לנוח ונמשיך בטרק". בסופו של דבר נשארנו שעה וחצי ורונן העיז וקפץ למים הקפואים להתרעננות.
לקראת סוף הטרק עצרנו בתצפית לים, יוסי ודינה הגיעו גם הם לשם, עייפים מהדרך הארוכה שעשו, בגלל הגאות הם היו צריכים לעשות עיקוף של עוד כמה קילומטרים, מה שהאריך להם את הדרך מאוד. המשכנו איתם את שני הקילומטרים האחרונים של הטרק, היה נחמד לדבר איתם וכך הסוף של הטרק נגמר מהר. חזרנו לישון בפארק הקרוונים.
למחרת נסענו לכיוון גולדן ביי, המטרה: לדוג דגי סלמון. הגענו למקום, קיבלנו חכה, רשת דייג, וניגשנו לאגם לדוג, ואת מי פגשנו שם? כמובן את יוסי ודינה. הם כבר הספיקו לדוג שני דגי סלמון יפים, הם נשארו איתנו עוד קצת ויוסי הסביר ועזר לשירי לדוג את הדג הראשון. לא הרבה אחרי היא כבר דגה את הדג השני, רז ויתרה והחליטה שלדוג זה לא בשבילה אבל דאגה לזרוק את הפיתיונות על מנת שרונן ושירי יתפסו דג, לבסוף רונן תפס דג לא קטן בכלל. הדגים שקלו יותר משלושה קילו שזה נחמד אבל גם צריך לשלם על זה... אז הוחלט לעשן את הסלמון הגדול של רונן ואת שני האחרים קיבלנו נקיים ומפולטים לבשל בערב. ישבנו שם לאכול את הדגים המעושנים, אני הסתכלתי עליהם (מה לעשות גם בטיול נשארתי צמחונית) ושלושתם ליקקו את האצבעות, שירי לא הפסיקה להתענג על הדג, מי היה מאמין ששירי תאכל סלמון מעושן!
משם נסענו לנקודה הצפונית ביותר של האי הדרומי, השמיים קצת התקדרו, בדרך ראינו להקות ברבורים על הים, כשהתקרבנו להאכיל אותם הם ברחו...הגענו לתצפית יפיפייה שמזכירה קצת את הנופים של הגרייט אושן רואד, רק שהגבעות פה מלאות בכבשים כיאה לנוף ניו זילנדי. המשכנו לחוף פאראריקי, אני והבנות נשארנו ברכב ורונן יצא לריצה. אחרי כמה דקות מי הגיע? יוסי ודינה, יוסי הלך להביא שוקולדים לבנות. רונן חזר וסיפר שהחוף מהמם וההליכה היתה בחלקה בגבעות הירוקות וחלקה בדיונות עם חול שחור, הוא הגיע למערה שחלקה על החוף וחלקה בתוך הים. נשארנו לישון בטאקאקה בפארק קרוונים.
היום נסענו למעיינות פופו הנחשבים למעיינות המתוקים הגדולים ביותר בניו זילנד והצלולים ביותר בעולם. משם נסענו לקולינגווד לקנות שוקולד בחנות השוקולד של רוזי גלו, אך הסתבר שהשוקולד שם הוא איכותי מאוד ואין שוקולד חלב רגיל כמו שהבנות אוהבות. המשכנו משם לראות את הבולען הגדול ביותר בחצי הכדור הדרומי, הארוודז הול, עומקו 400 מ' ורוחבו 70 מ', בדרך לבולען עברנו דרך יער מהמם, יער קאנאן ששימש כיער צ'טווד בטרילוגיית שר הטבעות.
בשבוע הקרוב אנחנו הולכים לעבוד בחווה ניו זילנדית, אצל משפחה שמגדלת כבשים אורגאניות (אלוהים יודע מה זה כבשים אורגאניות??) אנחנו נעבוד בחווה בתמורה נקבל אוכל ולינה. אז הבלוג יוצא לפגרה קצרה, נחזור לעדכן בשבוע הבא.
מתגעגעת מאוד מאוד
ספי

נלסון, קאיקורה וחיות אחרות

הגענו לאי הדרומי המבטיח ואכן כל יום מפתיע מחדש. הגענו ביום שישי אחה"צ לפיקטון במעבורת, נשארנו לישון שם ובבוקר נסענו מערבה לכיוון נלסון. מכיוון שוויתרנו על טרק קווין שרלוט, את הדרך לנלסון עשינו על קווין שארלוט רואד, דרך יפיפיה מלאה במפרצים עם כל גווני הירוק והכחול האפשריים. ברור שיצאנו עם עוד שבע מאות תמונות...
הגענו לנלסון רעבים אז חיפשנו מסעדה, מצאנו מסעדה ים תיכונית, מאוד שמחנו (חשבנו שמצאנו מסעדה ישראלית) אבל בסופו של דבר זו הייתה מסעדה טורקית...אכלנו ומשם נסענו למוזיאון המטורף ביותר הנקרא WOW. במוזיאון מציגים מכוניות ישנות יפות וגם מכוניות חדשות לצד בגדים בעיצוב מטורף לחלוטין (את הבגדים אסור לצלם). לקינוח מצאנו במוזיאון את הטבעת שעוצבה במיוחד לסרט שר הטבעות.
נסענו דרומה לכיוון הפארק הלאומי של אגמי נלסון ונשארנו לישון שם, ברגע שהגענו קיבלו את פנינו אמא ברווזה וחמישה אפרוחים, הברווזה לא סתמה את הפה עד שהיא והאפרוחים קיבלו קצת אוכל, שירי ניסתה להרים את אחד האפרוחים וקיבלה שטף של צעקות מאמא ברווזה. בבוקר התעוררנו ליום שטוף שמש מול אגם רוטויטי הכחול והמרהיב. עשינו טרק נחמד שבסופו טיילנו על שפת האגם, רונן והבנות שכרו קאנו ושטו להם באגם יחד עם הברווזים. בצהריים נסענו לכיוון קאיקורה, נסענו בדרך היין צפונה וראינו אלפי דונמים של כרמים, אנחנו לא ממש חובבי יין, אז ויתרנו על עצירה באחד היקבים בדרך...
חציה השני של הנסיעה היה לאורך האוקיינוס השקט, קצת לפני קאיקורה התחלנו לראות כלבי ים על החוף, דרך אגב לכל אורך החוף, החול בצבע שחור. עצרנו את לוסי בצד הדרך וירדנו לחוף לראות את כלבי הים מקרוב, מסתבר שהיינו קרובים מידי כי רונן והבנות קיבלו שאגת אזהרה שהקפיצה אותם, אך לא הבהילה מספיק את רונן כי הוא המשיך לצלם בלי סוף כל כלב ים שראה שם. (מזל שאנחנו לא מעלים לאתר את כל התמונות שאנחנו מצלמים). המשכנו לקאיקורה ובדרך ראינו הרים מושלגים מצד שמאל, שדה של ארנבים מצד ימין ואם זה לא מספיק בהמשך ראינו איילות ואיילים (עם כל הקונסטרוקציה של הקרניים למעלה).
בקאיקורה יש שפע בעלי חיים ימיים בגלל מבנה היבשת, די קרוב ליבשה יש שיפוע שיורד בהדרגה לגובה של 90 מטר ואז בבת אחת מגיע לעומק של יותר משמונה מאות מטר, זרמים חמים וקרים מתערבבים וכאשר זרם קר עולה למעלה הוא מביא איתו חומרים מזינים מקרקעית האוקיינוס. למחרת נסענו למושבת כלבי ים נוספת הנמצאת בחצי האי קאיקורה, גם שם ראינו עשרות כלבי ים משתזפים על הסלעים, רונן ורז המשיכו ללכת על החוף לצפות במושבת כלבי ים נוספת ובצהריים עלינו לשייט לשחייה עם דולפינים, אז כמו ששמתם לב אני מוותרת על כל פעילות הקשורה במים (צריך שמישהו יתעד הכל לא?) רונן והבנות לבשו חליפות צלילה, קיבלו הדרכה ועלינו לסירה.
לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר ראינו מספר קבוצות קטנות של דולפינים מסוג דאסקי, הקיים רק בחצי הדרומי של כדור הארץ, אני צילמתי מלמעלה ויכולתי לראות את כל הקפיצות של הדולפינים, וכמובן לצפות באלבטרוסים הענקיים שעפים מעל, האלבטרוס הוא הציפור הגדולה ביותר בעולם שמסוגלת לעוף ומוטת הכנפיים שלה עולה על שלושה מטרים. רונן והבנות שחו עם הדולפינים בתוך המים ומאוד מאוד נהנו, השחייה בלב האוקיינוס לא פשוטה במיוחד שאתה יודע שהקרקע מתחתך ממש רחוקה (1000 מ') הדולפינים שחו לידם ומתחתם, בקיצור חוויה מדהימה ובלתי נשכחת.
ביי ביי
ספי
*****************************
את היום התחלנו ליד האגם, בהליכה של כשעה וחצי לאורך אגם רוטויטי, אגם גדול עם הרבה ברווזים והרים מושלגים יפיפיים שמציצים מסופו, מחזה מדהים. בהליכה לא היו דברים יפים במיוחד רק נחל ומפלונים קטנטנים מהשלגים, צמחייה רכה מאוד כמו שטיח שצומחת רק איפה שיש שלג, ועץ שהוציא את כל השורש שלו והאדמה שמסביבו כשהוא נפל. מה שהיה הכי כיף זה שבחזרה של ההליכה חצינו את העצים שהפריעו לנו לראות את האגם ואבא לימד אותנו להקפיץ אבנים על המים. לקח לי קצת זמן לקלוט את זה אבל לבסוף הבנתי את הפטנט ואפילו הצלחתי להקפיץ אבן ארבע פעמים על המים.
חזרנו לאגם אכלנו משהו קטן ושכרנו קאנו. כל אחד מאיתנו שכר קאנו קטן ושט לבדו. שטנו ליד הברווזים וגם נתקעתי בשירי ובקאנו של אבא. אמא צילמה מהמזח תמונות יפות שאנחנו עם הקאנו.
נסענו שעתיים לכיוון קאיקורה ועצרנו בדרך לראות כלבי ים שהסתלבטו להם ממש על החוף, (לא בגן חיות וגם לא בשמורה). הלכנו ממש לידם, אסור לחסום להם את הדרך לים כי אז הם תוקפים. לא ראינו אחד מהכלבים וחסמנו לו את הדרך לים, הוא צרח עלינו ונהם עלינו, ממש נבהלתי. אם אתם חושבים שיש על החוף אחד או שניים אז אתם טועים יש המונים המונים של כלבי ים על החוף. הם מסריחים ברמות לא מתוארות.
מתגעגעת מאוד
רז
*****************************
יום ממש לה לה לנד, התחלנו את היום בצפייה בכלבי ים, והיינו ממש קרובים אליהם, הרוב ישנו, היו כמה אנשים שחסמו לכלב ים את הדרך לים אז הכלב ים שאג אליהם. הם לא זזו גם אז, מסכן...
רז ואבא עשו טרק קטן ליד מושבת כלבי ים, אני ואמא הסתכלנו מלוסי כי היה קר. ראינו מלוסי כלב ים שצף על המים ואז שוחה, הוא היה ממש ממש חמוד!
המשכנו את היום בשחייה עם דולפינים, באמצע האוקיינוס השקט, היה מאוד מאוד מאוד קר. הגענו למקום שבו אנחנו מקבלים את ציוד הצלילה. קבלתי, שתי חליפות, כובע, גרביים (מהבד של החליפות), סנפירים, שנורקל ומשקפת. את כל זה שמנו על עצמנו. ראינו סרט על הסימנים שצריך לעשות שאתה במצב טוב, או שאתה במצוקה,סרט על הדולפינים והסברים, כמו: אסור לגעת בדולפינים, כי הם דולפינים פראים והם לא מאולפים (אלה שאפשר לשחות איתם באילת הם מאולפים), צריך למשוך את תשומת הלב של הדולפינים בקולות ובתנועות, כדאי לצור איתם קשר עין כי אז הם יבואו אליך.
עלינו על האוטובוס, האוטובוס לקח אותנו למזח עם הסירות. התחלקנו לשתי קבוצות, וכל קבוצה הלכה לסירה שלה. הסירה שלנו התחילה לשוט ולקח לנו הרבה זמן למצוא דולפינים אבל בסוף מצאנו. הגענו ללב האוקיינוס, העומק מגיע בערך ל - 1000 מ', אבל למזלנו יש לנו את הציוד שנתנו לנו, החליפות שלבשנו הם גם מחממות וגם הם כמו מצוף. ירדנו מהסירה בפעם הראשונה והדולפינים כבר הלכו, ירדנו מהסירה בפעם השנייה השלישית והרביעית והיו דולפינים.
דולפין אחד הסתכל עלי וניסה להתחכך בי ועבר מתחתי, אבל מרוב התרגשות שכחתי ליצור איתו קשר עין, נכנסו לי לתוך השנורקל מים, נבהלתי ושחיתי בחזרה לאבא ורז, עכשיו אני קצת מצטערת על זה שלא נשארתי. השמענו קולות והדולפינים עברו מתחתנו ולידנו ואפילו קפצו ועשו מלא סלטות (בסרט אמרו שרק אם אנחנו בני מזל אנחנו נראה אותם קופצים ובטח שעושים סלטות באוויר). אמא אמרה לנו שני דברים שיצאנו: הדבר הראשון שהנהג של הסירה אמר שהם חשבו שאנחנו לא נסכים לצלול בגלל הפחד, ובגלל שיש אנשים מבוגרים שמפחדים לצלול. והדבר השני שאמא אמרה, שכשעשינו קולות נשמענו כמו חבורת מטורפים או משוגעים. סיימנו לצלול ועלינו לסירה, נתנו לנו צינורות עם מים רותחים והשפרצנו על עצמנו מים רותחים, התנגבנו והחלפנו בגדים. נתנו לנו שוקו חם ועוגיות, וכשחזרנו קיבלנו גם כל אחד גלויה.
מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
שירי

וולינגטון, והשייט לאי הדרומי

נפרדנו מהפארק הלאומי טונגארירו בטרק אחרון ונחמד, הלכנו לראות מפל שמסביבו יש הרבה מפלים קטנים ודרך מעניינת. משם המשכנו לכיוון דרום, רצינו לנסוע דרך וואנגאנוי ריבר רואד, אבל גילנו שהדרך לא סלולה ברובה, אז חזרנו צפונה וירדנו בכביש המהיר והלא פחות יפה לוואנגאנוי, שם עצרנו לישון באוהאקונה בפארק נחמד, ופגשנו שם זוג גרמנים שמטיילים כמונו שלפני יותר מחודש נפגשנו איתם בגלאס מאונטיין באוסטרליה ביום גשום במיוחד. (רחל, זוכרת את הגרמני שלא הפסיק לדבר?)
בבוקר הדרמנו לוולינגטון הבירה אבל כשהגענו השמים התקדרו, אז החלטנו לישון באכסניה. עשינו צ'ק אין באכסניית YHA, הנהדרת ומטופחת להפליא. ופשוט נשארנו שם כל אחר הצהריים והערב.
למחרת הלכנו למוזיאון טה פאפה המפורסם, (המוזיאון נבנה במשך חמש שנים בעלות של 317 מיליון דולר), המוזיאון הפתיע ובגדול. זהו לא מוזיאון שיגרתי, הבנות ציפו לביקור משעמם ולאחר שלוש שעות במוזיאון לא ממש רצו לעזוב. המוזיאון כל כך גדול ולא ניתן ביום אחד לטייל בכל הקומות. אין ספק שמי שמגיע לוולינגטון גם אם הוא אינו חובב מוזיאונים חייב לעבור דרך טה פאפה.
בצהריים עלינו למעבורת ועברנו לאי הדרומי יחד עם לוסי, השייט אורך כשלוש שעות, והחצי שעה האחרונה של השייט מדהימה, שטים בין מפרצונים של האי הדרומי, המים מחליפים צבעים בין ירוק לכחול, המצלמות לא הפסיקו לעבוד לרגע וכמובן שרונן יצא עם עוד כמה מאות תמונות.
זהו, אנחנו מתחילים לחרוש את האי הדרומי.
מתגעגעת
ספי
*********************************
היי
התחלנו את היום בללכת למוזיאון, לא סתם מוזיאון, מוזיאון מעניין מאוד! בהתחלה הגענו למקום שהיו בו מסכים וצריך לבחור שם תמונות מניו זילנד או לצלם את עצמך, כשסיימת, אתה צריך ללחוץ על כפתור והתמונות עוברות למסך ענק! ואתה יכול להזיז עם מין עכבר את התמונה ולעצב אותה.
המשכנו לטייל במוזיאון, ראינו שלדים של דינוזאורים, ליוויתנים, וראינו תמנון עם חומרים משמרים, מצאו אותו באנטרקטיקה והוא מסוג נדיר, ראינו איך תפסו אותו, איך חקרו עליו, ואיך בנו לו את הכלוב הזה. הסרט שמסביר איך תפסו אותו היה בתלת מימד והיה מאוד מאוד חמוד!
ראינו הרבה דברים מפוחלצם כמו, ציפורים, חרקים, קיוואים ואפילו חזיר בר. נכנסנו לתוך מין בית קטן ושם ראינו סרט קצר על רעידת אדמה ובדרך, גם אנחנו זזנו. ראינו הולוגרמה איך מאורים היו על סירה קטנה והם שטו איתה לניו זילנד.
בדרך החוצה אבא ענה על סקר ובתמורה לזה קיבלנו בבית קפה, תה/קפה/שוקו בחינם. היינו רעבים אז גם אכלנו שם.
יצאנו מהמוזיאון למעבורת המעבירה אותנו לאי הדרומי של ניו זילנד. השייט היה יפה מאוד וקצת משעמם (כי לא היה לנו כל כך מה לעשות).
הגענו לטופ 10 והשכרנו פה בקתה. ועכשיו אני כותבת לכם.
מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד
שירי
*********************************
פתחנו את הבוקר בנסיעה למוזיאון הכי יפה והכי מיוחד שהייתי וכנראה שאהיה טה פאפה בוולינגטון. בהתחלה חיכינו עד שהמוזיאון ייפתח. כשהוא נפתח עלינו לקומה השנייה ואז הלכנו למין מקום עם ריבועים שעליהם מצוירת מפת ניו זילנד ואם אתה דורך על ריבוע אז הריבוע דולק ואתה יכול לראות את המקומות בניו זילנד. אחר כך עובד שהיה במוזיאון הראה לנו מחשב שאפשר לבחור בו תמונות, אחרי זה אתה גורר את התמונות למין גלגל שמצייר על המחשב, לוחץ על כפתור ואז התמונות כאילו נשאבות מהמחשב ואתה יכול לראות אותם על מסך גדול, אתה שולט עליהם בעזרת עכבר אלחוטי מיוחד, אתה יכול להזיז אותם, לשים עליהם ספרי ולמחוק דברים.
לאחר מכן הלכנו לג'ונגל לא אמיתי, ששם ראינו כל מיני חיות מפוחלצות וחיות מפלסטיק שנראות אמיתיות. החיות המפוחלצות היו ברובם ציפורים. היה גם חזיר בר מפוחלץ מפחיד ביותר שגם עשה קולות כמובן בעזרת רמקול ומכשיר להקלטה. הדבר הכי מגניב בקומה היה התמנון. התמנון הגדול והנדיר, שמצאו אותו באנטרקטיקה לפי הסיפור הבא. התמנון חיפש לאכול דג וכשהוא מצא חטף לו ליוויתן את האוכל. סירה שעברה במקום כדי לדוג דגים תפסה דג שהוא ניסה לאכול, מהסירה משכו את החכה והתמנון לא היה מוכן לעזוב את הדג. ואז במקום לשחרר אותו תפסו אותו, את כל זה הבנתי מהסרט התלת מימד עליו והסרט איך תפסו אותו, הוא גדול כתום וג'אלי (זאת מילה חדשה שהמצאתי למי שמרגיש כמו ג'לי). בקומה זאת ראינו גם אופוסום מפוחלץ עצמות של ליוויתן כחול עצומות וגם של דינוזאורים גם כן עצומות ביותר.
אחר כך עברנו לקומה הרביעית ששם כמעט כל הקומה שייכת לתרבות המאורית. בהתחלה ראינו הולוגרמה על ספינה שהיא לא הולוגרמה מגניב, יפה ומיוחד מאוד מאוד. ההולוגרמות בעצם אחת מההולוגרמות סיפרה שהם בדרכם לניו זילנד. ראינו סרטון על סוגים של בגדים וגם בתים מאורים.
היינו במקום שכולו על רעידות אדמה, שם נכנסנו לבית שהקרינו על דלת רעידת אדמה ואנחנו גם זזנו כאילו אנחנו חווים את רעידת האדמה הזאת רק שבסרטון רעידת האדמה חזקה פי 50 ממה שחווינו כשהבית זז. גם ראנו איך מיטה של תינוק אחרי רעידת אדמה ועוד דברים על רעידות אדמה.
ו....... זהו מי ששואל אם כדי ללכת לשם אז ברור כל הילדים בעולם ייהנו שם.
מתגעגעת הכי הכי
רז

טאופו, טונגארירו והצניחה הראשונה שלי

כן, למי שלא מאמין אתמול צנחתי מגובה 12,000 רגל! בימים האחרונים רונן מתכנן את ההליכה בטונגארירו קרוסניג שזהו הטרק החד יומי היפה ביותר בניו זילנד, באורך 19 ק"מ הכולל טיפוס לגובה 2,000 מטר. מכיוון שאת הטרק אני לא אעשה, (התירוץ הפורמאלי שאין לנו עם מי להשאיר את הבנות למשך יום שלם, התירוץ הלא פורמאלי שאני לא ממש חובבת טרקים ארוכים ובטח שלא בעלייה) אז החלטתי שאם אני לא מטפסת, לפחות אני אשקיף מלמעלה על כל האזור, ומכיוון שטיסה מעל האזור מאוד יקרה הלכתי על צניחה. ואכן הגענו לטאופו שהיא בירת הצניחה של ניו זילנד, אפשר להבין למה, טאופו מלמעלה מ ד ה י מ ה.
ביום שבת נסענו מרוטורואה לכיוון טאופו, בדרך עצרנו באתר מדהים עם פעילות תרמית בשם וואיוטאפו בילינו בו ארבע שעות. התחלנו את המסלול בצפייה על הגייזר המפורסם ליידי נוקס שמתפרץ כל יום ב- 10:15, הסוד להתפרצות המדויקת כל יום באותה שעה הוא: סבון! מסתבר שבקרקעית יש מים רותחים ומעליהם מים קרים ברגע שזורקים סבון לגייזר הוא מחלחל למים הקרים והמים הרותחים מתפרצים החוצה במשך כשעה. אחר כך ראינו את בריכות הבוץ המבעבעות, ומשם הלכנו למסלול מדהים שבכל כמה דקות רואים בו פעילות תרמית שונה, אגמים, מפלים, יער, גייזר, מכתשים קטנים ואפילו בריכת שמפניה מדהימה שקיבלה את שמה כי על המים רואים בועות קטנות כמו בשמפניה. אחרי שחשבנו שראינו הכל, התחנה האחרונה בסיור השאירה אותנו עם פה פעור, ראינו אגם בצבע ירוק מדהים משהו שדומה לצבע של מרקר ירוק, פשוט צבע לא מציאותי.
המשכנו לנסוע לכיוון טאופו, קצת לפני שהגענו לטאופו פנינו למפל הוקה, הנמצא בנהר וואיקאטו, לנהר יש צבע ירוק עז, אנחנו פשוט עמדנו והסתכלנו על הצבעים שבנהר וניסינו להבין איך לעזאזל יש למים צבע מרהיב כזה. הנהר כלוא בתוך רווח צר בסלע, ונופל מגובה עשרה מטרים, מה שגורם לזרם אדיר. משם המשכנו לפארק קרוונים בטאופו לחניית לילה.
ביום ראשון הלכנו למקום הנקרא "מכתשי הירח", קראנו המלצה באינטרנט על המקום אז הלכנו, אכן יש במקום מכתשים מעלי אדים עם פעילות תרמית, אבל היה מאכזב משהו, למרות זאת רונן צילם כמה עשרות תמונות במקום. משם נסענו למרכז לפעילות געשית, הבנות הפעילו שוב ושוב את המתקן המדמה רעידות אדמה, יצרו טורנדו, ראינו הדמיה של גייזר וצפינו בסרטים על ההתפרצות הגעשית שהייתה באזור בשנת 1995.
אחר הצהריים הלכנו לפארק בטאופו שבו זורם גם נהר וואיקאטו, הגענו לנקודה שבה יש מפלים זורמים עם מים רותחים הנשפכים לתוך הנהר המקפיא, כך שעומדים במים וחלק מהגוף נמצא בקור מקפיא וחלק במים חמים מאוד. הבנות ורונן הסתערו על הבריכות החמות, אני הסתפקתי בטבילת רגליים במים החמים.
ביום שני קמנו, השמיים היו כחולים אז נסענו למרכז צניחה, מילאתי טפסים, ראיתי סרט המסביר מה הולך לקרות במהלך הצניחה. התלבשתי בסרבל, חגרו אותי בכל מיני חגורות, התאימו לי כובע ונשלחתי לבחור כפפות. המדריך החייכן שלי, כריס הגיע והציג את עצמו, בשלב זה אני מניחה שהתרגשתי, אני לא ממש זוכרת אבל הבנות טוענות שלא ראו אותי אף פעם ככה, הצטלמנו ועלינו למטוס.
השנייה הראשונה לפני הקפיצה קצת מלחיצה, וברגע שקפצנו צרחתי כל כך חזק המדריך צחק. הנפילה כל כך מהירה שבכלל אי אפשר לפחד, פשוט הסתכלתי למטה והדבר היחידי שהטריד אותי שהנעליים שלי לא ייפלו (אלו נעלי ההליכה שלי שאני ממש אוהבת). ברגע שנפתח המצנח פתאום הנפילה נעצרת ורואים את כל הנוף המדהים, הכל מתנהל בהילוך איטי. ניסיתי לגמוע כל הר, גבעה, אגם ושביל שראיתי מלמעלה ורק הצטערתי שאין לי מצלמה להראות לרונן ולבנות את מה שעיני ראו.
קיבלנו את התמונות של הצניחה שלי ונסענו לראות שלג. נסענו להר רואפהו שמרחוק לא הפסיק לקרוץ לרונן (שצילם אותו שבע מאות פעם), עלינו לאתר הסקי שכרגע שומם לחלוטין בגלל הקיץ שקרב ובא. למרות זאת עדיין יש מעט שלג, הבנות רצו על שלג והעיפו כדורי שלג אחת על השניה. אחר כך עברנו דרך הפארק הלאומי טונגארירו ועשינו טרק קצר לראות מפל שופע מים בשם טפאי ומשם המשכנו לפארק הקרוונים.
היום רונן השכים קום לטרק, אני והבנות ביום חופש מטיולים, פתחנו ספרים והבנות ישבו ללמוד קצת ובעיקר לשחק.
יאללה ביי
ספי
************************************
בפארק הלאומי טונגארירו ישנם מגוון מסלולים החל ממספר שעות ועד לשלושה ארבעה ימים. המסלול המדובר ביותר שבכל מקום באזור הפארק מפמפמים אותו ומשווקים אותו הוא הטונגארירו קרוסינג. המסלול באורך 19 ק"מ ואם מגיעים עד לפסגה (אופציה) אורכו 22 ק"מ, נחשב למסלול החד יומי היפה ביותר בניו זילנד ובין עשרת מסלולי היום היפים בעולם. אם כבר הגענו לכאן לא נעשה אותו? ברור שכן (לפחות לחלק מאיתנו).
התכוננתי לטרק, בילינו בחנויות שמוכרות ציוד לטרקים, למדתי לחבב את החנויות האלה יש בהן כל מה שצריך ולא צריך על מנת שתצלח את הטרק בשלום. קנינו כפפות, כובע צמר ועוד דברים שנועדו לדאוג שלא יהיה קר שם למעלה בהרים. השתמשתי רק בחלק מהציוד מאחר ויצאתי לטרק ביום שטוף שמש ואת חלקו אפילו עשיתי בחולצה קצרה.
היום הגדול הגיע, התעוררתי מוקדם, הסעה אספה אותי לתחילת הטרק, בדרך הנהג סיפר לנו כמה עובדות על העיירה שממנה יצאנו אוהאקונה, כנראה שהרגיש שהוא חייב להצדיק את המחיר שהוא גבה. אז הנה כמה עובדות: העיירה הקטנה מספקת כ-95 אחוזים מכלל הגזר בניו זילנד, העיירה היא יעד הסקי הפופולרי ביותר בניו זילנד ועוד ועוד, עובדות קצת מעייפות על הבוקר. לאחרי ארבעים דקות הגענו לתחילת הטרק.
המסלול התגלה כמסלול מגוון בנופים ולא כל כך קל. המסלול מתחיל בהליכה קצרה במישור עד שמגיעים לתחילת העלייה להר, העלייה תחילה מתונה אבל הולכת ונעשית תלולה. הטיפוס נמשך כשעתיים כשלאורכו נשקפים נופים מרהיבים של הרי נגאורוהואה ורואפהו המושלגים שכיכבו בשר הטבעות (נגאורוהואה הוא מאונט דום), מפלים ונחלים צלולים. לאחר כשעתיים מגיעים לנקודה שנקראת רד קרייטר משם יש אפשרות לפנות שמאלה לפסגה של ההר (סטייה של כשלושה ק"מ מהמסלול או להמשיך במסלול המקורי) בנקודה זו רואים הרבה מטיילים מחזיקים במפה ומגרדים בראש, כדאי? או לא כדאי? אני החלטתי לאחר גירודים רבים לעלות עד לפסגה (הגעתי עד לכאן לא נעלה? ברור שכן) הטיפוס כלל הליכה בשלג והיה שווה כל רגע, בסופו רואים נוף פנורמי מרהיב ביופיו.
לאחר החזרה למסלול המקורי ממשיכים לטפס עוד מספר דקות ובסוף העלייה מתגלים שלושה אגמים בצבע ירוק יפהפה שנקראים "אמרלד לייקס". בהמשך מגיעים לאגם בשם בלו לייק אגם כחול המוקף בשלג. לאורך כל המסלול יש תצפית על הרים מושלגים ובחלק מהמסלול גם הולכים בשלג אין ספק שהאביב הוא זמן מצוין ללכת במסלול זה מאחר והשלג עדיין קיים אך לא במידה שתשבש את ההליכה.
לאחר הירידה לאגמים ממשיכים במישור, הכולל ברובו הליכה בשלג ובסופו מתחילה הירידה, ירידה תלולה וארוכה שמסרבת להסתיים. בסוף הירידה נכנסים להליכה של כשעה ביער שלאורכו זורם נחל ומפלים מסתתרים בין העצים. בסוף ההליכה ביער זהו, נגמר.
אין ספק זהו מסלול מגוון בנופים ומרשים ביופיו (יש תמונות והרבה כהרגלנו).
רונן